נגמרה המלחמה, כך אומרים. אנשים רבים מתעניינים בשלומי, שואלים, "איך את עכשיו? איך את מרגישה? הקיבוץ חזר לשגשג? שמענו שיש הרבה ביקוש של משפחות חדשות להיקלט אצלכם". ואני מחפשת את המילים ולא מוצאת. הכול בסדר ושום דבר לא בסדר.

לא מוצאת מילים שיתארו כמה קשה לאחוז ביש כשהאופק כל כך מעורפל.

מעורפל כי אחרי קיץ מהביל ושמיים אפורים מעשן המיתמר מעזה, הגיע נובמבר מלא ברוחות חמות עם חול, שמכבידות על הנשימה.

מעורפל כי לא ברור לאן אנחנו הולכים. האם תתחדש הלחימה? האם נגיע לפירוק החמאס? האם נתעורר בוקר אחד למציאות חדשה של שקט אמיתי, או שנחזור למציאות שכל כך התרגלנו אליה עד שבעה באוקטובר, של טפטופים והסתמכות על הבטחות הצבא? בינתיים, אנחנו ממשיכים להתעורר מירי בלילות, בעיקר לפנות בוקר, ושואלים את עצמנו – מה קורה? לאן זה הולך?

האופק שלנו מטושטש. אי הוודאות הפכה לדבר היציב ביותר בעולמנו. סימני השאלה ביחס לעתיד הנגב המערבי ויושביו - גדולים מאי פעם. השכנים שלנו, אנשי כפר עזה, עדיין לא חזרו הביתה, וכך גם בארי וניר עוז. איך אפשר לחזור לשגרה ולהעמיק שורשים, כשהם עדיין חסרי אחיזה בקרקע?

וגם אנחנו, שחזרנו, לא מצליחים להרגיע את החור הזה בבטן, מועקה שלא נותנת מנוח. הכאב על מי שנרצח בחטף, על קהילות שלמות שטולטלו, על המעשים המחרידים שנעשו בכבישים שבהם אני נוסעת הביתה. בור שחור שלא מצליח להיסגר.

אל תגידי שהכול רע, אני אומרת לעצמי. זה לא נכון. יש גם המון טוב שצריך לברך עליו: אכן באות משפחות חדשות, ילדים מתרוצצים על הדשאים, על השבילים חברים וחברות נפגשים וצוחקים, תוכניות התרבות גדושות. ועדיין, בעיניהם של החברים והחברות שלי אני רואה את הבור, את המועקה שמלווה אותנו כל רגע. את הקושי לחזור לנשום.

בארי. בקושי ובתקווה, בשבר ובאהבה. צילום מיכה ברקמן (מתוך ויקיפדיה)

***

אני נאחזת במילים הנפלאות של זלדה "לאהוב את העולם בלב נשבר", ושואלת את עצמי איך, איך אפשר להחזיק את השריר הכפול הזה כל כך הרבה זמן - גם לכאוב וגם לאהוב, גם להביט בחוסר וגם לברך על המלאוּת.

לפעמים אני מרגישה כמו אבלים שקמים מ"שבעה". הפער הבלתי נסבל בין הימים האינטנסיביים של השבעה, שבהם האבלים חשים מחובקים, עטופים, מוקפים בדברי מאפה, בזיכרונות מרגשים, בהשתתפות כנה בצערם – לבין הרִיק של היום שאחרי, שבו צריך לקום לעבודה ולחזור לחיים. איך ממשיכים מכאן?

ולפעמים אני מרגישה שאנחנו רק עכשיו יוצאים מהמחבוא, ומגלים כי הבית כולו מחולל ושבור. אנחנו אמנם ניצלנו אבל שום דבר לא כשהיה.

ולפעמים אני מרגישה כמו מי שנמלט בעור שיניו מנמר טורף, והוא רץ-רץ, מתנשם ומתנשף. האדרנלין בעורקיו לא מניח לו לחוש את הכאב או את העייפות. הוא מגויס כולו כדי לשרוד. ולפתע – הסכנה חלפה. הוא נעצר, עדיין מתנשף, ומתחיל להבין מה עבר עליו, וכבר אין לו יותר כוחות... הנמר כבר לא רודף אחרינו ואנחנו כבר לא מעבירים עוד יום ועוד יום במלון בים המלח. שרירי ההישרדות רפים ואז עולות המחשבות הקשות, הדאגות והעצב.

אני לא יודעת איזה מהדימויים האלה מתאים יותר כדי לבטא את מה שאני מרגישה.

אז לשאלתכם, "איך את עכשיו? איך את מרגישה?" אין לי תשובה פשוטה. אני מתאמנת כמו רבים מחבריי וחברותיי בלהיות בו זמנית בקושי ובתקווה, בשבר ובאהבה.

***

ד"ר גילי זיוון, בת עין צורים וחברת קיבוץ סעד, היא לפני הכול, אימא וסבתא. חברת סגל בבי"ס מנדל למנהיגות חינוכית ומרכז מנדל בנגב, ציירת ופעילה חברתית