הספר "משגב, סאגה גלילית" (הוצ' גלילית), הוא שילוב של רומן היסטורי וסיפור אוטוביוגרפי, שהמחבר - הארכיאולוג הפרופ' מרדכי אביעם - ארגם במיומנות רבה. המכנה המשותף שלהם הוא המלחמה על החיים, אז – בימי המרד ביודפת אותו חקר אביעם - ובמלחמת יום הכיפורים, שבה לחם בגולן כמפקד טנק. בשני האירועים ניצבה בפני הלוחמים אותה דילמה: האם ליפול בשבי, או להתאבד. כך ביודפת וכך במוצב תל סקי שבגולן (גם מצדה וגמלא מוזכרים בהקשר זה), שבו היה לכוד אביעם הפצוע, יחד עם חמישה מחבריו, מוקפים בחיילים סורים, כשהחילוץ בושש לבוא. אביעם עוסק בשאלת ההתאבדות משלל היבטים ומבכר את קדושת החיים, תוך שאינו מסתיר את ביקורתו על אלה שבחרו לשים קץ לחייהם ומאתוס הגבורה שצמח סביבם. 

הספר מתמקד בדמותו של יוסף בן מתתיהו - הוא ההיסטוריון יוספוס פלביוס - באישיותו, בהשקפת עולמו, במסעו לרומא, בחיפושיו העצמיים בהתבודדותו במדבר, באהבותיו ומאהבותיו וכמפקד המרד ברומאים בגליל (במאה הראשונה לספירה) ובעיקר - המרד ביודפת, הנמצא בליבו של הספר.  

בית הכנסת ביודפת.  מסע בין המאה הראשונה למאה ה-20 (צילום: מוטי אביעם)

התיאורים של אביעם את יוספוס רוויים באמפתיה לאיש, שנחשב היסטוריון שנוי במחלוקת - שחבר בסוף המרד ביודפת למחנה הרומאי, לאחר שפקודיו התאבדו - ואף מאששים את מחקריו ופרסומיו. קל מאוד להיכבש בדמותו. את קשריו המורכבים של יוספוס ויחסיו עם הליגיונר הרומאי - אויב ואוהב - שפותח בפניו את שערי רומא ומצילו פעמיים מפני מותו – פעם מפני טביעה ופעם מפני נפילה בידי הרומאים – מציג אביעם ברגישות רבה ובחן. 

הספר נע הלוך ושוב בין המאה הראשונה לספירה (המרד ביודפת) למאה העשרים (מלחמת יום כיפור ומשלחת החפירות בראשותו של אביעם ביודפת) באופן המשרת את התוכן. הכל זורם ורצף הסיפור לא נפגם בדילוג בין התקופות. בקריאתי, חשתי כאלו אני "שם".  

תיאורו של אביעם את משלחת החפירות ביודפת שעמד בראשה (1992-1999), על מתנדביה ותשוקת חבריה לעצם המחקר (וגם זה לזה), גורם לקורא להיסחף בשמחת מגלי הממצאים – חרסים, חיצים והשיא –גילוי הפרסקו, ולדמות שהוא שותף לתגלית. 

אביעם בחר דרך מיוחדת להביא סיפור היסטורי שהוא גם סיפור אישי ועשה זאת היטב. קראתי בשקיקה וגם למדתי לא מעט. ממליץ בחום. 

גילוי נאות: מוטי אביעם הוא מחותני.

***

עד כאן הביקורת על הספר. אלא שזמן לא רב לאחר שהסרתי אצבעותיי מן המקלדת, עלו בי מחשבות טורדניות שהספר גרמן וכנראה גם גילי הנושק לשמונים - זמן שבו "מתחילים לחשב את הקץ לאחור" ולעשות חשבון רווח והפסד של חיינו בארץ וקורותינו בה.

חשבתי לעצמי: כמה דורות של אנשים שטופי אמונה, או מולכי שולל  – מכאן ומכל העולם - שפכו דם על המיתוסים שהארץ הזו מייצרת, על אבניה שקודשו, על מצוות מלכים ונביאים, על שחיתות ושררה של מצביאים וכוהנים; וכמה דורות אנחנו חופרים כדי להוכיח מי קדם למי; מי כבש ומי שחרר מי הרס ומי ביצר, ומה מלמד החרס הזה והמטבע ההיא. ובעצם, מיהו בעל הסיפור שאנחנו חיים ומתים עליו.

כמה שלום שרר כאן בכלל בין המערכות, הקרבות והמלחמות שהארץ הקדושה ידעה? כמה זמן שקטה הארץ? בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, צלבנים פלישתים, עות'מאנים, בריטים, יהודים (רשימה חלקית) – כולם חמדוה, כולם שטפוה בדמם. האם זאת ארץ קודש, או שכונת פשע שקיבלה תו כשרות? שהרי ארץ קודש צריכה לחוס על ילודיה ... 

טוב, נכון, סיפורים כאלה, או דומים להם יש ויהיו בכל העולם, אבל זה שלנו וזה כאן. מתי תשקוט הארץ 40 שנה?

תל סאקי. החילוץ בושש להגיע (התמונה מעמותת תיירות גולן)