על דש ספרו של אלי שרעבי, "חטוף", מופיע ציטוט מן הספר, המתאר את הרגע שבו הבין שרעבי שהוא חטוף. "כי ברגעים האלה כשאני נגרר ליד גדר הקיבוץ שלי, תחת השמש, בריח השריפות, כשעל העיניים שלי קשורה בנדנה ושני מחבלים סוחבים אותי בשתי הידיים, עם הידיעה הברורה שאני נלקח לעזה בעוד ליאן והבנות נותרו מאחור, אני מתמקד ומתכנס למשימה אחת: ההישרדות והחזרה שלי הביתה. אין יותר אלי הרגיל. מעכשיו אני אלי השורד".

 

הספר המרתק, הנקרא בנשימה עצורה, הוא סיפור הישרדות, של אדם שקיבל החלטה: אני עכשיו במוד של הישרדות והכל כפוף לכך. כל החלטה מאז ועד לשחרורו, הייתה כפופה להחלטה האסטרטגית הזאת. ומרגע שעבר מן הדירה למנהרה והיו עמו חטופים נוספים, כולם צעירים והוא היה מעין אבא שלהם, הוא הנחיל גם להם את התובנה הזאת.

 

הספר נפתח בסיפור 7 באוקטובר והחטיפה מביתו בבארי, כשמאחוריו נשארות אשתו ובנותיו. עד חזרתו מן השבי הוא לא ידע שהן נרצחו. על חטיפת אחיו יוסי ורציחתו הוא שמע סמוך לשחרור. לאורך התקופה הוא נאחז בתקווה ובאמונה שהן בחיים, והן הסיבה לרצון החיים וההישרדות שלו. ובכל זאת, הוא גם הכין את עצמו לבשורה הקשה.

 

מסיפורי החטופים, אפשר להבין שלא כולם קיבלו אותו יחס. תלוי מי היו החוטפים. סיפורו המזעזע של רום ברסלבסקי, שהיה חטוף בידי חבורה נוראה של סדיסטים, שהתעללו בו התעללות נוראית לאורך כל השבי, שונה מסיפורים אחרים.

 

לפחות בשבועות הראשונים, אפשר לומר שהתמזל מזלו של שרעבי, באופן יחסי, כיוון ששהה בבית משפחה שהעניקה לו יחס סביר, יחסית. הן המשפחה והן החוטפים. היה אתו פועל תאילנדי שנחטף מן הקיבוץ. כיוון שהוא דובר ערבית, נוצרו קשרים בינו לבין שוביו, הם קיימו שיחות, כמעט שיחות נפש.

הספר החטוף. יתרון השהייה במנהרה - יש בה עוד ישראלים

***

"אחר צהרים אחד, לקראת השקיעה, המנקה [החטופים העניקו כינויים לחוטפים, וזה היה כינויו של אחד המחבלים. א.ה.] קורא לי בשקט ומסמן לי לבוא אחריו. אני עולה אתו בגרמי המדרגות עד לקומה השנייה, איפה שהיינו בהתחלה. הוא יודע שאני אוהב אוויר ושחם לי תמיד, אז הוא מזמין אותי לעמוד אתו מול החלון הגדול הפתוח, להרגיש את הרוח שמגיעה מן הים. שנינו נהנים מהרוח הנושבת עלינו. זה רגע נדיר של שקט בחוץ ושקט בפנים. אנחנו עומדים כמו חברים, כמו אחים. כמו משהו שאי אפשר להגדיר אותו. כאילו אין פה שובה ושבוי, חוטף וחטוף".

 

תסמונת שטוקהולם? החטוף שמתאהב בחוטף? מזדהה אתו? ממש לא. שרעבי מבהיר שאם זה היה בידו לא היה מהסס לירות בחוטפיו ולהרוג אותם כפי שברור לו שהם מוכנים בכל רגע להרוג אותו. אך מצוות ההישרדות מחייבת אותו ליצור היכן שניתן אינטראקציה עם מי מהחוטפים, והוא אינו מהסס לעשות כן. במקרה אחר, כבר במנהרה, הוא כותב: "הרגשות האמיתיים שאני מרגיש לא מטשטשים לי לרגע את חלוקת התפקידים האמיתית שיש ביני לבינו. לו היינו נדרשים לכך, גם אני וגם הוא היינו מחסלים אחד את השני. בלי היסוס ובלי צער. אך החלוקה הזו, הידיעה הזו, מונחת לרגע בצד ... אנחנו לומדים עליהם ולומדים אותם, לא רק כי זה מסקרן אותנו, אלא כי אנחנו עסוקים בהישרדות, והיכולת שלנו לשרוד קשורה בין השאר, להיכרות שלנו אתם, ליכולת לקשור קשר כביכול חברי, להבנה ממי אפשר לבקש מה, לידיעה ממי ניתן להשיג מעט מידע על מה שקורה בחוץ".

 

ביום החמישים ואחד לשבי עובר שרעבי מהדירה למנהרה. כאן החיים קשים יותר, הרבה יותר, מאשר בדירה שמעל הקרקע, אם כי בטוחים יותר, בשל המלחמה שהתרחשה למעלה. הוא מתאר סבל נורא. בשל התנאים, בשל האכזריות של השובים, בשל האלימות ובעיקר מתקפה נוראית עליו בידי אחד החוטפים שהתנפל עליו, כשהוא כבול ברגליו, כפי שהיה כל התקופה, ובועט בו בבטן, בראש ובכל חלקי גופו במשך דקות ארוכות ופוצע אותו פציעות שזמן רב לקח לו להחלים מהן. אך עיקר הסבל הוא בשל הרעב. בשל ההרעבה המכוונת. הרעבה שמטריפה את הדעת. הרעבה, שמקשה על היכולת לשמור על צלם אנוש.

 

***

היתרון במנהרה, הוא שכאן הוא חי עם ישראלים, שותפי גורל, לחלוק עמם את החיים הנוראים במנהרה. הוא לקח עליהם אחריות הורית, בשל פער הגילים ביניהם, ובשל ניסיון החיים שלו וניסיונו המקצועי כמנהל, כמרכז המשק ומנהל הכספים של קיבוץ בארי. הוא מתאר את החיים המשותפים, והתיאור הריאלי ממש לא מציג אידיליה. זה היה ממש לא קל. אך מצוות ההישרדות גברה על הכל, ואפשרה להם ליצור ולשמר יחד וקבוצתיות, שהצילו אותם. ובינו לבין אלון אוהל, נרקמו קשרי חברות מיוחדים.

 

בירידה למנהרה הוא פגש את הרש גולדברג, אלמוג ואורי, שלאחר זמן קצר הופרדו משאר הקבוצה. מהרש הוא שמע את המשפט שתמלל את תפיסת ההישרדות שלו: "מי שיש לו למה, יוכל להתגבר על כל איך". (הדבר אינו מוזכר בספר, ומכאן שכנראה שאינו ידוע לשרעבי, אך הביטוי הזה הוא של הפילוסוף ניטשה, והוא צוטט בספרו של הפסיכיאטר הנודע ויקטור פרנקל, שורד אושוויץ, בספרו "האדם מחפש משמעות").

 

מה היה הלמה של שרעבי? " 'אנחנו לא המסכנים', אני אומר לו. 'אלה שמחכים לנו בבית, הם המסכנים'. אני שותק רגע ושואל אותו: 'תזכיר לי, מה השמות של אשתך ושל הילד שלך?' אור בוכה. 'לאשתי קוראים עינב ולילד שלי קוראים אלמוג, הוא בן שנתיים'. אני מהנהן. 'אז עינב ואלמוג הם אלה שנשארו בחוץ, בחרדה, בלי לדעת מה איתך, הם זקוקים לך והם זקוקים להישרדות שלך. תתמקד בהם, אתה לא הנושא, הם הנושא, הם המטרה. אתה צריך לחזור לילד שלך, והשקיעה הזו לא תעזור לך לחזור אליו. להיפך'. אור מקשיב לי. אני רואה שקשה לו, אך אני חייב שהוא ייצא מזה. 'איך אתה מסוגל?' הוא שואל אותי. 'מסוגל מה?' אני שואל. 'לנתק ככה', הוא אומר, 'איך אתה מסוגל לנתק את הכל ולהתמקד במי שצריך אותנו בחוץ?' אני שותק. אלון ואליה יושבים על מזרנים לא רחוק מאיתנו, מדי פעם מציצים אלינו. 'ככה החלטתי', אני אומר בשקט, 'אני רוצה לשרוד וזאת הדרך לשרוד. העצבות והבכי האלה והרחמים העצמיים לא יתנו לי שום דבר' ".

 

ועוד סצנה: "יום אחד הם שואלים אותי, 'אבל מתי אתה מתפרק, אלי? מתי אתה בוכה?' אני עוצם רגע עיניים ואז אומר להם: 'בסוף זה ייגמר. ייקח כמה זמן שייקח, זה ייגמר, עוד שבוע, עוד חודש, עוד חצי שנה, עוד שנתיים, זה ייגמר. ואנחנו נצא מפה, ולא נהיה במנהרה חשוכה, ולא נהיה בידיים של החמאס, וייקחו אותנו הביתה, ואז, כשהשער ייסגר אחריי ואני אדע שאני בידיים של צה"ל ושהסיוט הזה באמת הסתיים – אז תראו אותי מתפרק. אז תראו אותי בוכה. אבל עד אז, אני וגם אתם במשימת הישרדות' ".

 

אך כפי שהוא מספר, לא תמיד הוא הצליח לשמור על הפאסון הזה. "הם ראו אותי בוכה".

אולם כל הזמן הוא עובד על עצמו. "אני אשרוד. כי אני רוצה לחיות. כי אני חייב לחיות".

אלי שרעבי ביום השחרור, טרם קבלת ההודעה על רצח בתו ואשתו (מתוך FB)

***

אחת מדרכי ההישרדות שלהם היה החיבור ליהדות. שרעבי גדל במשפחה מסורתית, חי בקיבוץ חילוני, והקפיד על קידוש ליל שבת עם משפחתו. הם, כקבוצה, ניסו להתחבר למסורת, ממנה שאבו כוחות.

 

"וכל שישי בערב אנחנו עושים קידוש. לא משנה מה עברנו השבוע, אילו ריבים היו או לא היו, אילו תסכולים היו או לא היו, איזה צער היה או לא היה, אילו כאבים היו או לא היו. לא משנה איך אנחנו נראים, איך נראה החלל שלנו, איך נראים השירותים, איך מרגיש האוויר, מתי אכלנו לאחרונה, מה אכלנו לאחרונה. לא משנה מה אמרו או לא אמרו השובים ולא חשוב איזו חשכה מקיפה אותנו. אנחנו מתכנסים, ארבעתנו, בשקט, ומקשיבים לאליה שמחזיק כוס מים וקורא בקול רועד ונמוך: 'יום השישי. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות'.

 

לפני הקידוש, אני שר את מזמור אשת חיל. 'גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה', אני שר ועוצם עיניים וחושב על הנשים בחיי, על אמא שלי, על האחיות שלי, על ליאן, על נויה ויהל. אליה לא מכיר את המזמור. אני מלמד אותו את המילים מידי שישי, עד שהוא מתחיל להצטרף אליי ושנינו שרים יחד. אחר כך אנחנו בוצעים את הלחם. כלומר, את חתיכת הפיתה ששמרנו במיוחד כדי לעשות את ברכת המוציא. כמו הזיכרונות שאנחנו מעלים סביב החגים, כך כל שבת אננו מעלים זיכרונות ומספרים סיפורים, כל אחד מספר על חוויות השבת שלו מהבית, על המאכלים שהוא נוהג לבשל או לאכול". שרעבי גם מספר איך הם פותו לעתים במאכלים, אם רק יאמרו פסוקים מהקוראן, אם רק יתאסלמו. הם שמרו על הכבוד היהודי ולעולם לא התפתו.  

 

הם ספגו שטיפת מוח חמאסית משוביהם. "הוא טורח לחזור בפנינו על האג'נדה החמאסית ועל כך שגם אם לא הוא ולא הבנים שלו ולא הנכדים שלו, אז הבן של הנכד שלו, או הנכד של הנכד שלו, מישהו בסוף יגיע אל היעד ויכבוש את כל פלסטין מחדש. יש לו סבלנות. בסוף זה יקרה, הוא מאמין ... כולם ללא יוצא מן הכלל מאמינים בזה ואומרים את זה בפה מלא: האסלאם הוא דרך האמת היחידה, האדמה שייכת להם, כל האדמה שייכת להם, כל מה שהם קוראים לו אדמת פלסטין. זה לא משנה אם זה בעוטף עזה או במזרח ירושלים, בעכו או בתל אביב או בבית שאן: אין כאן מקום ליהודים ואין דבר כזה ישראל והמלחמה שלהם בנו לא תפסיק עד שלא נתפנה מכאן כולנו ונחזור לארצות שמהן הגענו, עד שהם לא יכבשו את המילימטר האחרון של הארץ הזו... יש את הקיצונים יותר, ואולי המפוכחים או הכנים יותר, שמדברים על כך שזה לא יעצור כאן, בין הירדן לים. הם חולמים להקים אימפריה מוסלמית שתכבוש את כל העולם. מבחינתם, לא רק שאין דבר כזה ישראל, גם אין דבר כזה צרפת ואין דבר כזה בריטניה או שוודיה. הכל צריך להיות מוסלמי".

 

החטופים נאלצים להתמודד עם התעללות פסיכולוגית מתמדת. "בכל החודשים האלה, השובים נוהגים להגיד לנו מדי פעם ששכחו אותנו, שלראש הממשלה לא אכפת מאיתנו, שהמשפחות שלנו כבר לא מפגינות בשבילנו, שנשארנו מאחור, שכולם מעדיפים שנמות כבר. הם גם מספרים לנו שמדינת ישראל מתפרקת שחצי מהאזרחים כבר עזבו, שהצפון מופגז ונכבש, שעוד מעט, עוד מעט ממש, כבר אין ישראל. אני לוקח נשימה ומדבר אל אליה ואל כלם: 'נראה לך? נראה לך ששכחו מאיתנו?' אליה שותק ומביט בי. וגם השאר מביטים. 'נראה לכם באמת?' אני ממשיך. 'אני מבטיח לכם שהמשפחות שלנו עומדות עכשיו בצמתים וצועקות את השמות שלנו, אני מבטיח לכם שאף אחד לא שכח את הפנים שלנו, ואני אומר לכם, אל תתבלבלו ואל תאמינו לשטויות שהם אומרים לכם. בסוף הם אנשי חמאס, תזכרו את זה, וגם כשנראה שאין שום התקדמות, תזכרו ותדעו שיש אנשים, כמו ראש המוסד למשל, שהולכים לישון איתנו בלילה וקמים אתנו בבוקר, וכל מה שמעניין אותם זה אנחנו ... לא להישבר' אני אומר להם בשקט. 'ייקח כמה שייקח, אנחנו נצא מפה' ".

בארי 7 באוקטובר 2023 (צילום זק"א)

***

שרעבי מספר על גילויים יפים של ערבות הדדית ורעות ביניהם. הנה, אחד הסיפורים. "באחד הימים אלון יוצא לשירותים, ואנחנו שומעים את אחד השובים מציע לו פרי. 'שוקראן', אומר אלון ומוסיף, 'שוקראן, אבל אם זה לא בשביל כולם, אז אני מוותר, תודה רבה'. 'כל הכבוד!' אומר לו השובה. ... מאותו רגע כולנו נוהגים כך, ולמרות הרעב והפיתוי, כשמציעים לאחד מאיתנו משהו לאכול, בנפרד, אנחנו מסרבים. אנחנו אומרים: 'תודה רבה, אבל אם זה לא בשביל כולם, אז לא' ".

 

הם סיגלו לעצמם טקס יומי, בסוף כל יום. "אנחנו יושבים, ארבעתנו, ומחפשים דבר טוב שקרה לנו היום. לא חשוב איזה יום זה היה".

 

החלק המרגש בסיפור הוא כמובן סיפור השחרור והחזרה לארץ. בהגיעו לארץ, הוא מקבל את הבשורה המרה על רצח אשתו ובנותיו.

 

הספר מסתיים בביקורו בבית הקברות, ליד קבריהן.

"אני מביט בשלושת הקברים.

ליאן. נויה. יהל.

השדות מסביב זוהרים, שקטים, הרקיע תכלת מתוחה, ציפורים מצייצות. אני מתפרק בבכי. לא מנסה לעצור. אסנת [אחותו. א.ה.] מחבקת אותי. אני כורע על ברכיי, לא רואה שום דבר. הכל מטושטש, השמיים, הנוף, המצבות האחרות, הדמויות שהגיעו איתי. הכול נעלם.

יש רק יהל, נויה, ליאן.

אחרי ארבעים דקות אני אומר לאסנת, 'קדימה, נלך'. היא מביטה בי במבט שואל.

'זה בסדר', אני אומר לה. 'נלך'.

אני מסמן לכולם, זהו. נגמר. אוסף את עצמי ומתחיל לצעוד לאט לכיוון היציאה מבית העלמין.

זוהי התחתית. ראיתי אותה, נגעתי בה.

עכשיו החיים".