עם 455 הרוגים הייתה שנת 2025 השנה הקטלנית ביותר בכבישים זה עשרים שנה. שרת התחבורה, מירי רגב, אומרת על העלייה המחרידה בנתוני ההרג, כי "80% מהתאונות זה הגורם האנושי". כלומר, היא מטילה את מרבית האשמה על האזרחים והנהגים. אפילו היה "הגורם האנושי" כה מרכזי כטענתה, הרי שהוא עצמו תלוי בהשקעה ציבורית בתקציבי חינוך, הסברה ואכיפה, המקוצצים באכזריות. פתרון הקסם הבלעדי (והעריצי) שהיא מטיפה הוא "החמרת ענישה". אבל איך זו תעזור, אם העבירות אינן מגיעות כלל לכדי ענישה, בשל תת תקצוב של גורמי האכיפה?!

 

האם זהו נושא לסדר יומה של התנועה הקיבוצית? לכאורה, לא פחות ולא יותר מאשר כל אזרח אחר במדינה. אך היה מי שחשב אחרת. יריב בן-אהרון ז"ל (2016-1934), בן גבעת חיים וחבר ראש הנקרה, ידוע בעיקר בתרומתו להכנסת ארון הספרים היהודי לספרייתה של התנועה הקיבוצית ושל החברה החילונית בישראל בכלל. מתוך כתיבת הביוגרפיה שלו התברר לי, שעבורו, לימוד היהדות והציונות היה חלק מתפיסת עולם רחבה יותר של תיקון חברתי, לאומי ואנושי כולל. לצד מאבקו לחירות יצירתית ורוחנית בקיבוץ, הוא נלחם בו זמנית בחזיתות מרובות: נגד כניסת עבודה שכירה לקיבוצים ועבודה פלסטינית למדינה, נגד הכנסת עובדות ניקיון ושרתים לבתי הספר ולטובת עבודה עצמית של התלמידים, נגד עוולות הכיבוש בשטחים, נגד הכנסת פרסומות לטלוויזיה הישראלית ועוד. כל עוול או עיוות גרם לו "זעזוע אישי". הוא קרא לתנועה הקיבוצית "להיות הגורם היוזם והמעורר... למאבק עקשני, מסקני, וחסר פשרות... אם לא נקפוץ פה מעורנו, מאדישותנו, נגוַע מבושה ומעלבון". בתנועה הקיבוצית ראה יריב חיל חלוץ למאבק התיקון בכל החזיתות. וכן, גם בחזית הקטל בכבישים.

***

כמו בימינו, גם בסוף שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 הורגש זינוק דרמטי במספר ההרוגים בתאונות דרכים בישראל, עם הגידול במספר המכוניות הפרטיות באותה העת. בשנת 1969 נהרגה בתאונה חיילת צעירה, בת קיבוץ עין כרמל, בשם שפרה יזרעאלי. יריב לא הכיר אותה ולא שמע עליה, עד שבשנת 1971 פרסם קיבוצה ספר שירים ורשימות מעיזבונה, דרכו התגלתה כסופרת מחוננת. באורח טראגי במיוחד, ימים ספורים לפני מותה חיברה שיר בנושא הקטל בכבישים:

... מִנֶּגֶד הַמְּכוֹנִיּוֹת

זוֹנְקוֹת טְרוּפוֹת בָּזָק עַל הַכְּבִישִׁים.

הִנֵּה אֶגַּשׁ.

הִנֵּה אוֹלִיךְ אֶת שִׁמָּמוֹן הֲוָיָתִי לַסַּעַר הַזֶּה הַמִּשְׁתּוֹלֵל

דַּהֲרַת הַפֶּרֶא בַּכְּבִישִׁים...

 

יריב בן אהרון. מכתב נזעם לשר התחבורה וסגנו

***

סיפורה של שפרה נגע כל כך לליבו של יריב, אז חבר גבעת חיים מאוחד, עד שהחליט למסור את שירה לפרסום מחודש בכתב העת שדמות: במה לתנועה הקיבוצית, בלוויית רשימה פרו עטו: "השיר כמו צוואה... רבים הרוגי הכביש מכל חללי המלחמות... נגד אויב שמעבר לגבולין – מגן לנו... הציונות חתמה על השטר: ארץ-ישראל תהיה מקלט בטוח ליהודי", אך היא "לא חתמה על טופס שיגן על יהודי בכבישים... כל הדורס נפש אחת כאילו דרס כל עולמנו..."

 רצה הגורל, ובעת עבודתו של יריב על רשימתו פרסם סגן שר התחבורה מטעם מפלגת העבודה, גד יעקבי, מכתב אישי לכל נהג בארץ בעניין תאונות הדרכים שהלכו ורבו: "רואה אני חובה לעצמי לפנות אליך שוב, הנהג, ולהפנות תשומת לבך לאחת ממכות החברה והמדינה שלנו... מכה זו פגעה ב-1971 ב-21,006 איש ואשה. מהם נהרגו 623... הקפד, אפוא, לציית לתמרורי עצור ורמזורים, התמד בנתיב קבוע, אותת בעת פניה... ונהג בהתאם לשאר כללי התנועה". כמו שרת התחבורה כיום הטיל סגן שר התחבורה דאז את מירב האחריות על האזרחים והנהגים. 

דמו של יריב רתח בו על השלכת האחריות האישית על הנהג במקום נטילת אחריות ציבורית על ידי הממשלה. מיד כתב מכתב תגובה גלוי לשר התחבורה דאז, שמעון פרס, ולסגנו יעקבי. לרשימה המקורית שחיבר עבור שדמות, בעקבות שירה של שפרה, צירף את מכתבו של יעקבי ואת מכתב התגובה שלו עצמו ושלח אותם כאגודה אחת לעורכת כתב העת דאז, שלומית אביאסף, בת משמר השרון ולימים חברת יפעת. מכתבו של יריב היה כה חריף ומלא חמה עד ששלומית סירבה לפרסמו, ונימוקה: "כבר מזמן לא נתקלתי באלימות כה רבה, על הנייר, תודה לאל – כמו רשימתך זו". יריב השיב מלחמה שערה וענה כי גם השתיקה היא "שותפות לאחריות". לבסוף נדרשה התערבותו של חבר המערכת מוקי צור, שנודע בכישרונו לפייס את יריב. לא לפני שספג אף הוא מקיתונות הרותחין של יריב, עלה בידי מוקי להביא לפשרה, לפיה רשימתו של יריב והסתייגותה של שלומית יפורסמו יחדיו בכתב העת, ואכן כך היה (שדמות, גיליון נ"א, אביב תשל"ג, עמ' 88-81).

תאונה  סמוך לגינוסר. השרה מאשימה את האזרחים (צילום: איחוד הצלה)

***

מכתבו של יריב לפרס ויעקבי מובא כאן כלשונו (תוך דילוג על הנתונים המספריים הרלבנטיים לשעתם):

אל שר התחבורה לגיהינום

אל שר המוות בדרכים וסגנו

אל המלאך המשחית, סמאל, נסיך הצמיגים והבנזינים.

אל כבוד הסטרא-אחרא של העידן המודרנו-מוטורי.

בתשובה על מכתבתכם – אדונים יקרים, חברים לדרך (המוות): 

כמה מורטת עצבים היא תשומת-הלב שהקדשתם לי במכתבכם האישי, וכמה חריפה היא תחושת הבדידות הנואשת שמטילה עלי הדאגה האינטימית המבצבצת מבעד למספרים המדהימים... שיאפשרו אספקת גופות, שברי גפיים וגולגלות בשיעור גידול מהמם בערינו, רחובותינו ויישובינו... ולשם מטרה זו ישקיע המשק הלאומי מיליארדים בכבישי וגשרי מוות סתומים לעייפה, במכוניות פולטות גזים רעילים, בשיקום נפגעים ומשפחותיהם... במקום... לאחוז את שור המוות הבהמי בקרניו (אפילו שנאמר: "לא תחסום שור בדישו", בדייש הזה צריך לחסום!), במקום להוריד את צי המכוניות הפרטיות מכס מלכותן ולהשתית את התחבורה על הסעה ציבורית נוחה, בטוחה ומהירה יותר באוטובוסים ורכבות, במקום לחסוך כספי סרק להרחבת הכבישים שממילא לא יכילו את שטפון האיוולת והבזבוז, ולהקטין באופן נמרץ את התאונות, ולהחניק את זיהום האוויר ולחסוך זמן יקר... ולהעביר את הכספים לחינוך, ולשיכון, ואולי למימון נסיעות חינם לכל דורש –

 

במקום זה נכבדיי – הנכם משלחים לי הנהג, האזרח, אגרת רועים, ובו הנכם משסים במוחי הרך כשה פועה את כלבי-הדם האטומים שלכם. אם תורידו את מולך הראווה הרעבתני שאינו יודע שבעה ממלוך בכבישינו –

יהיה פה יותר שוויון, כי יהיה יחס ישר בין הזכות השווה לכל ליהנות משירות תחבורתי נוח ואמין לבין הסיכוי השווה להיוותר בחיים. 

אך שקר ורעות רוח דובר אלינו האומר ש"הפעלת מערכת תחבורתית בהיקף ובגיוון זה... בבטיחות נאותה תלויה במידה מכרעת בנהג ובהולך הרגל" [ציטוט ממכתבו של יעקבי – ת.נ.].

כל כמה שיקפיד הנהג, יציית, יתמיד, יאותת, יעקוף בהתאם לחוקים – כן ירבו וכן יישמרו – בעקבותיו דולק מלאך חבלה ומוות שזיהום, בזבוז משאבים וזמן בכנפיו השחורות...

בהעדר חזון ייפרע מח עצמותיו של העם.

יצא כך, ולגודל המבוכה, שעמנו הקדים את שאר האומות בנוהג השבת, ובחינוך לכל ילד, ובביטול העבדות, ואף באמונה העיוורת בקדושת חיי כל יצור שנברא בצלם.

והיום אנו נשרכים אחרי המקולקלות שבאומות אל ביבי תרבות המוות והכיליון. 

תרבות אנשים חטאים שבאו אל המנוחה והנחלה. לא! היום שוב אין אדם יכול לקבל את הסיסמה "היה שוטר על עצמך – ונשמרת" [ציטוט ממכתבו של יעקבי – ת.נ.]. מצילתה המצלצלת חצופה וצינית...

ואם בשורתם של גד החוזה ושל שמעון ההוזה, המנשבת אלינו ממרומי משרד התחבורה, היא של טכנוקרטיה עירום ועריה, שכל אור השכל והבינה המופק מעיני הזכוכית שלה אינו חורג מחילופי האורות ירוק-צהוב-אדום לנוכח שיטפון השחור – יאבד נא זכרו לעד – ...

אין אתם אלא שלוחי שטן. 

הרי אף אתונו של בלעם סרה מן הנתיב בראותה את מלאך המוות וחרבו שלופה בידו, ואתם נביאי העיוורון – הבאים לברך את הנהג ונמצאתם מקללים – לא תראו דבר?! הרי בלא תכנון כללי והלכות משנות סדרי-עולם ומצוות לפרט ולכלל לא יצליח גם הטוב שבנהגים והמסור שבאזרחים להיות "שוטר של עצמו".

כי עצתכם – עצת אחיתופל היא!

ואחיתופל משנכשלה תכניתו, הלך כידוע לביתו וייחנק. נחוצה לנו כאוויר לנשימה תלייתם הפוליטית של אשפי מטבח-הדמים התחבורתי.

לאורך נתיבי הדמים ייתלו נא – על רמזורי העיוורון שתומי-העין בהם משליטים הם את נחשול המוות שקץ-לו-אין.

יריב בן-אהרון

המכתב מופנה בזאת גם אל שרת-התחבורה-והבטיחות-בדרכים אל הגיהינום בימינו.

***

 תום נבון, מתלמידיו ושותפיו של יריב בן־אהרון ב"מדרשה" באורנים ובתנועת המחנות העולים, הוא חבר הקיבוץ העירוני "משעול" בנוף הגליל; לאחרונה ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרו "לבו ער: מסכת חייו של יריב בן־אהרון".