גאווה – כן, התנשאות – לא! / מתי קרני
הבוקר קראתי כמה כתבות שלכדו את עיניי, לא בגלל תוכנן אלא בעיקר בשל אופן כתיבתן:
“צוערים מעמק יזרעאל סיימו קורס טיס – גאווה לעמק; ..בננו סיים קורס קצינים – המשך לדורות רבים שמשפחתנו תרמה יותר מאחרים להגנת המולדת”!
גאווה קיבוצית, מינויים חדשים בצה״ל – מפקד חיל האוויר ומפקד חיל הים, “שניהם קיבוצניקים”.
אגב, גם כאן הדיוק נפגע: לפי ויקיפדיה, שניהם אינם בני קיבוץ.
אבל הדיוק העובדתי איננו העיקר. השאלה האמיתית היא אחרת:
האם אלו ביטויים של גאווה בריאה – או של יהירות, שחצנות והתנשאות?
מסדר כנפיים. בלי לשאת את שם הגאווה לשווא (מתוך פיקיוויקי)
***
נעשה סדר.
לאחרונה אנחנו נחשפים ליותר ויותר כתבות על “גאווה”:
גאווה בצוערים שסיימו קורס טיס, גאווה בהורים לקצינים, גאווה במינויים של מפקדי זרועות, ולעיתים גם גאווה אזורית או מגזרית.
ברובה, הגאווה הזו מובנת ואף מוצדקת. מי שעבר מסלול קשה, תובעני, שמטרתו שירות וביטחון המדינה – ראוי להוקרה. הורים שמתגאים בילדיהם – זה אנושי ובריא.
אבל כאן חשוב לעצור ולהבחין: גאווה היא בריאה כל עוד היא נשענת על עשייה, אחריות ותרומה. היא הופכת לבעייתית כאשר היא מחליפה את ההישג בזהות, את המעשה במוצא, ואת הענווה בנרטיב של עליונות.
כאשר התקשורת מדגישה מאיפה מישהו בא יותר מאשר מה הוא עשה, וכאשר אזור, קיבוץ או מגזר מוצגים "כמייצרי מצוינות” מטבעם – הגאווה מחליקה לשחצנות שקטה, גם אם לא זו הייתה הכוונה.
הישגים אינם שייכים לאזור, למעמד או לקבוצה. הם שייכים לאנשים שעבדו קשה, שילמו מחיר אישי ולקחו אחריות.
אפשר וצריך להיות גאים – אבל גאווה אמיתית לא מרימה אותנו מעל אחרים, אלא מזכירה לנו למה אנחנו מחויבים להמשיך לשרת, ללמוד ולהיות צנועים.
גאווה שמבוססת על מעשה – מחזקת את החברה.
גאווה שמבוססת על זהות – מחלישה אותה.
מתי קרני הוא בן למקימי רמת השופט. מתגורר כיום בגרינוויל, דרום קרוליינה
הבחנה חשובה מאוד
מאמר חשוב, המחדד הבחנה חשובה מאוד. במיוחד מול מבול המאמרים הקורבניים והמתלוננים. אשר באים לתקוף את התנועה הקיבוצית. במשך עשרות שנים.