בין הדפים המנוסרים בשירותים, הופיעה לעיניי חצי קריקטורה, שבפינתה ראיתי את החתימה של אבא, ששמו כתוב בצורת פרצופו. כמעט נפלתי ברצפה מרוב הפתעה

בראשית היו השירותים הציבוריים. קראנו להם הבית-שימושים (או בלשון יחיד – בית כיסא...).

אני זוכר שהיו בקיבוץ ארבעה כאלה: ליד המקלחת הציבורית (כיום משרד הבננות), ליד הבריכה, ליד הנשקייה, ואחד ליד הפארק (לימים דשא הסרטים ויותר מאוחר דשא החתונות).
הם היו חצויים לשניים, כשבכל חלק שני תאים. הכניסות לכל חלק היו בשני צדי המבנה, אולי למנוע טעויות של כניסה לצד הלא נכון, אבל לשם ביטחון היה שלט בצד כל כניסה - "בחורים" בצד הקרוב למדרכה הראשית, "בחורות" בכניסה השנייה.

והנה הגענו לעניין עצמו – בכל תא, על הקיר, הייתה תלויה תיבת עץ, שהדופן הקדמית העשויה דיקט, הייתה אלכסונית. בכל תיבה הייתה תמיד חבילת ניירות-עיתון מרובעת.
זה היה בתקופה שבה עדיין "לא הומצא" נייר הטואלט, או מטעמים חלוציים אחרים כגון חיסכון כלכלי משמעותי, או כי אסור היה ליהנות והיו חייבים לסבול כדרכם של חלוצים, או אולי הייתה זו כבר תחילתו של מחזור הנייר. פעם בא אחד הילדים ואמר שהוא ראה שעל אחת התיבות כתוב "נִיר לַנֶגֶב "... 

אני זוכר שבאחד היל"שים (ימים ללא שינה) באנו לנגרייה וראינו את בנק עומד ליד משור-הסרט הענקי, לידו ערימות של חבילות עיתונים קשורות בחבל, והוא מנסר אותם למרובעים של 20-על-20 ס"מ, ואז מסדר אותם בתוך ארגזי עץ. מישהו חילק אותם אחר כך בבית-שימושים.

היה שם ערב רב של עיתונים – "על המשמר" כמובן, שהיה חומר-הגלם העיקרי, "דבר", "הארץ", "משמר לילדים", "דבר לילדים", "חדשות הספורט" ואחרים, ואחרון חביב – "השבוע בקיבוץ הארצי".

וכאן אני מדלג לרגע לעניין אחר באותו עניין:
בוקר אחד, כשהייתי בכיתה ב', אטול המטפלת העירה אותי מוקדם בבוקר, שמה לי בגדי שבת על המיטה ואמרה לי "קום, תתלבש, תיכף אבא שלך יבוא לקחת אותך. אתם נוסעים למרחביה."

השירותים בשער הגולן (התמונה מארכיון הקיבוץ)

***

לא ידעתי מה זה מרחביה ואיפה זה, אבל אהבתי נסיעות וזה נשמע לי מסקרן וכיפי. אבא בא ויחד הלכנו אל תחנת האוטובוס, ליד השער הישן. האוטובוס הגיע, עלינו וראיתי את יהודה פרנק יושב ליד ההגה. "שולם עליכם!" הוא שאג בקולו הרם. היה לידו מין מוט מפריד, אולי הוא חשש שמישהו ינסה להתנפל עליו... חה חה, בטח לא אנחנו.

התיישבנו על אחד מספסלי העץ ונסענו המון זמן, עד שהאוטובוס עצר ואבא אמר "בוא, יורדים, הגענו למרחביה".
ואז הוא הצביע על בניין גדול, בן שתי קומות, ואמר – "זה בית הדפוס של מרחביה וכאן אני עובד כל שבוע".  הוא הלך לאחד מחדרי העבודה שם חיכה לנו איש במשקפיים ואבא אמר: "תכיר, זה חיים לנדוי העורך, והוא אומר לי מה לצייר השבוע, ואחרי שאנחנו מחליטים – אני עושה את הקריקטורה". הם התיישבו ליד שולחן גדול, דיברו ודיברו ובסוף אבא לקח את כלי הציור שלו והתחיל לצייר.

אהבתי מאוד להסתכל איך הוא מתחיל בעיפרון, כמעט בלי למחוק, להחיות את הדמויות על הדף. בסוף כשהייתה הסקיצה מוכנה – הוא לקח את הטוש השחור ובמהירות, ביד קלילה, הפך את הקווים לקריקטורה מצחיקה (שלא ממש הבנתי מה מצחיק בה), ואז מחק את כל קווי העיפרון. וזו הייתה הקריקטורה השבועית של "השבוע בקיבוץ הארצי", המוסף של על המשמר...

ונחזור לתיבת העץ... כשהייתי מתיישב שם לזמן ארוך, הייתי לוקח חבילת ניירות ומדפדף, מנסה למצוא מאמר מעניין או תמונה. פעם אחת, בין הדפים המנוסרים, הופיעה לעיניי חצי קריקטורה. בפינת המסגרת השחורה ראיתי את החתימה של אבא, ששמו כתוב בצורת פרצופו. כמעט נפלתי ברצפה מרוב הפתעה – הנה אני פוגש את אבא בשירותים! איזו גאווה! "ציור מוכר בחבילת הנייר..."

מאז, כל פעם שישבתי ככה, הייתי מוציא חבילת ניירות ומחפש בקדחתנות קריקטורה של אבא.
והיום, אני מנסה לשווא להיזכר מה קרה קודם – סיום עבודתו של אבא במרחביה או המצאת גלילי נייר הטואלט...

***

גדעון ברקני - משער הגולן; רוב השנים במפעל, וגם בענייני תרבות - שירה, נגינה, הנחייה, צילום ועריכה