1. בשלהי 1978 פורסם בעילום שם בכתב העת "שדמות" מאמר בשם "מונולוג של גז מדמיע". זהו וידוי של חייל, בן קיבוץ, שבמהלך פעילות לפיזור הפגנות ב"שטחים", זרק רימון גז מדמיע לבית ספר של ילדים:
"… ואז זרקנו את הרימון וסגרנו את הדלתות. אפילו עמדנו על יד הדלת כדי שלא יוכלו לצאת. … ופתאום ראינו ילדים בני 8-10, על החומה, שבורי רגלים… הם ניסו לברוח דרך החלונות. … ואז כשראינו את הילדים שכובים, הבנו פתאום מה עשינו, הבנו מה שקרה פה, והיה מי שאמר שבעצם לא עשו לנו כלום, שום דבר. … עלינו לבית הספר למעלה ופתחנו את הדלתות, כדי שהגז יצא. הילדים נפלו לנו בידיים כמו פרפרים. כמה ממש התעלפו. כמו פרפרים אחרי שאתה מרסס אותם ב"פזטוקס". …התחלנו לחשוב איך עשינו את זה. איך אתה מגיע למצב, שאתה כאדם שחונך על ערכים מסוימים, שגם אדם אחר הוא אדם, איך אתה פתאום הולך לזרוק רימון על ילדים בני שמונה. … היה אתנו אחד שבכל המהומות תמיד השתדל לא להכות. התנדב ללכת מאחור בחיפוי. וגם הוא זרק. ואחרי זה הוא בכה". ("מונולוג של גז מדמיע", שדמות ס"ח, תשל"ח).

2. האמת שמאז 1978 ועד הלום המצב רק נעשה יותר גרוע. רק דבר אחד לא השתנה. היכולת המופלאה שפיתחנו לעולל זוועות ואחר כך להצטער עליהן עד כאב ועד לפעם הבאה. למעשה יש לנו כאן את תמצית הישראליות. וזה כבר הרבה יותר מפותח מסתם יורים ובוכים. הו כן. יש לנו מצפון כמו במונולוג שלמעלה "היה אתנו אחד שבכל המהומות תמיד השתדל לא להכות. התנדב ללכת מאחור בחיפוי. וגם הוא זרק. ואחרי זה הוא בכה". ואם רוצים יותר לדייק, אז ס. יזהר כבר איבחן את הנוירוזה הישראלית הנ"ל בסיפורו "השבוי" כבר בשנת 48.

3."- ואתה אלוה שלו, חייב לשחררו, אפילו אם יצחק לך האיש הזה עצמו, אפילו אם יראה בכך, הוא או מישהו, אוזלת יד, אפילו אם ילעגו לך חבריך, אפילו אם יבקשו למנוע שחרורו, אף אם ישלחוך בשל כך אל התובע הצבאי, ואל עשרים תובעים צבאיים - חובתך היא ותעשנה: לצאת מן החזירויות של השגרה. הייה אחד שנכון, ולו גם בייסורים, לחרוג פעם אחת מאורוות החזירות שנאספו, ערמות-ערמות, בימי היותנו אזרחים טובים, ונעשו עתה, רשמית וחגיגית ומוסכמית, לדרכו של עולם, למידותיו של כל מי שחפץ להיות ראוי לתואר הגדול "חייל", שכל שהיה אסור לו נעשה מותר...
כמובן אינך משחררו. ברור. דיבורים יפים. אפילו לא פחדנות, גרוע מזה: שותף לחטא. אתה. מסתתר מאחורי צחנת "מה לעשות- פקודה" - בעוד שהפעם יש ברירה, והיא ברשותך, הנה זה עתה בידיך: הברירה שלך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף - סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי ליבך. לפי אהבתך, לפי אמת המידה שלך, לפי הגדול מכל גדול- שחרורו של אדם...
כבר ברור שכלום לא יהיה. עורבא פרח. ברור שתחמוק. תעלים עיניים. ברור שהכל אבוד. חבל עליך, שבוי, לא יעמוד בו כוח לעשות"...

4. ואז עושה עימנו יזהר בעת ובעונה אחת חסד קטן ופאוזה גדולה ונהדרת, ומגלה לנו שני דברים: האחד, ש"השבוי" הוא בעצם שניהם - השובה המתלבט והרועה הערבי השבוי. והשני, מה יקרה אותנו מאותו הרגע ואילך בכל פעם שניקלע אל קרני הדילמה הנוראה הזאת, של לשחרר או לכבול. של להיות או לחדול. מאז, אומר יזהר, נברח תמיד מהמציאות הנבזית של חיינו אל יופיו הנשגב של הטבע.
וכך מסיים יזהר את הסיפור "השבוי" באחד מתיאורי הטבע היפים ביותר שנכתבו בשפה העברית:
"השדה היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם היו אז כיכר פלאית, לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים - הכל נתרקע למקשת זהב אחת, חלקה רדודה אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד אין - אפסיים, ואפילו אם יתכן שמאחור (ושמה אין מסתכלים), בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי - יודע, של אוזלת יד מחפירה, של מי - יודע שבלב אישה ממתנת, של מי - יודע של גזירת - חיים, של מי - יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי - יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור. נובמבר 1948".

5. כמה יופי נשגב. ותמיד כשאני קורא את הסיפור, במקום הזה, אני מבין כמה הרבה יופי עוד נצטרך כדי לכסות על כל מעשי הנבלה שהתרחשו מאז 48 ועד היום - מדינת ישראל שנת 2025.
וכך יזהר, ברווח שבין הפרטי מאוד והכללי מאוד, הלך מאיתנו לעולמו והותיר אותנו לכודים ב"אורוות החזירות של השגרה" שבנינו לעצמנו בעמל רב בעשרות שנות קיום המדינה, שנים בהן התאמצנו להתמודד עם הערבים שנותרו לחיות בינינו כשבויים, או שאנחנו נותרנו כשבויים בידם. ועדיין לא הרחקנו ולו במילימטר זעיר אחד, מאותה הוויה ארורה וחונקת שהפלאת כל כך לתאר בנובמבר 1948.

6. וכל עוד לא נלמד לבכות כבר לפני שאנחנו עומדים לעולל ואז לא לעשות אותם, את מעשי הזוועה שלמדנו לעשות במזרח התיכון מאז הפכנו למדינה ריבונית, נמשיך להתפרק כך ולקרוס אל תוך תוכנו שרק ילך וירקיב ילך ויצחין.