ינואר 2006, הנה אנחנו ניצבים לפתח שנה אזרחית חדשה. מאחורינו שנים של מחיקת המצפן, שדומה שגם אם מחוגו רטט אל מול הצפון (עניין של הגדרה) במהלך השנים, הרי הוא נשא עמו את רוח מגילת העצמאות. שהרי בהיעדר חוקה, אנחנו יכולים להיתלות במגילה שתוכנה חבוי בספרי ההיסטוריה ומוצף בימי העצמאות. 

 

אני מבקש לגעת בתבונת הכוח ששינתה את ליבת החוכמה שבה ואת מבנה הערכים שהיא טומנת בתוכה. הרי זהו עצם העניין, עת אנחנו מנסים לחשוב על החוסן הפנימי שלנו והמוכנות של החלק המשרת בתוכנו, להניח את נפשו למען המדינה. ואין הדברים מובנים מאליהם. כלל וכלל לא. 

 

הבה נהיה אמיצים ונביט על עצמנו במראה ונשאל: האם אכן אנו שומרים על הייחוד שלנו בשכונה שבה אנחנו חיים, או שמא אנחנו נגררים להיות דומים לשכנינו... גם אם לא ממש...אכן המרחק הוא עדיין גדול, אך היכולת לשמור על ערכינו אל מול יצר הנקמה הטבעי, דורשת מנהיגות מעוררת השראה, המגיעה ממחוזות של הנרטיב היהודי והישראלי גם יחד. 

 

ואני מבקש לחזור אל ה-7.10.23, תאריך שמרעיד כל איבר בגופנו. קשה אפילו לתאר את שכנינו ביום הזה ובימים שאחריו במילים שמבטאות סוג של צלם אנוש או בבחינת " מותר האדם" ... וחלילה לנו להשתמש בחיות לצורך הגדרת המעשים, אלא להודות שיש לנו שכנים שאינם שייכים לבני אנוש, על פי הגדרתנו.  גילוי נאות: אני דור שני לניצולי השואה, שגדל על ברכי סיפורי אמי, שכתבה כמה ספרים בנושא, ונהגה לדבר על "תעשיית המוות" ששיקפה פנים אחרות למין האנושי; שהראתה כמה יצר הרע שבאדם פורץ ללא גבולות בממדי אכזריות שאין לה גבול. יחד עם זה נהגה אמי לומר: שאין לשכוח אך אין לשנוא ותמיד לשמור על "אדם בצלם". לא בכדי אני מוצא את החמלה שורה ליד המלחמה, וככל שאנו נדרשים להילחם כך נעשה, אך לא נאבד את ממד החמלה במעשי ידינו. 

 

מטה משפחות החטופים, לקראת הקמתו. התכנסות שהיתה זעקה גדולה

 

***

ובכן ב-13.10.23 נקראתי למה שהחל להיבנות כמטה משפחות החטופים. מן הרגע הראשון היה ברור ליזמי המטה שאין ערך פדיון שבויים הוא מובן מאליו. שאין מושג האחריות יודע למצוא את נתיבו על פי הנרטיב היהודי והישראלי. (עניין המטה עוד ידובר בו). שאין מצבת הערכים המובילים נהירה או מוסכמת...עדיין. התכנסנו בקומה מינוס 4 במגדלי המוזיאון. התכנסות שהייתה זעקה גדולה. משפחות רבות הגיעו מהעוטף, מבלי דעת, מי נחטף, מי נרצח, מי נעדר והאווירה הייתה קשה. ישבתי עם כמה דמויות מוכרות ממני על במה קטנה שהונחה בטבורו של החניון. האוויר היה דחוס תרתי משמע. כשהגיע תורי לשאת דברים זעקתי את זעקתי בחרדת קודש לאמור: "כאן ועכשיו, ישראל חייבת לדבר עם השטן ולהציע לו את המחיר הגבוה האפשרי בכדי לקבל את כל החטופים הביתה . זו חובתה של מדינה שהפקירה את אזרחיה וחייליה, שנחטפו מביתם ללא שקבלו הגנה מינימאלית . על המדינה להתגבר על רגש הנקמה, המובן מאליו, ועל הצבא להמתין עם הצורך להשיב את הכבוד האבוד, להודות בכישלון בפני העם (זהו כוח ולא חולשה) ולהציע את המחיר הכבד ( אסירים וכדו...). אחר כך תהיינה מספיק עילות לצאת למלחמה!!!" (ציטוט על פי הזיכרון). זעקתי נאלמה ונספגה בחלל החניון. חיבקתי את הזועקים שיכולתי. כוחי לא עמד לי או גופי לא יכול היה לשאת את העומס הרגשי שמילא את המקום והתעלפתי. סצנה קטנה אל מול מה שהציבור שנכח במקום חווה. אבל היה לזה ביטוי למה שהרגשתי פנימה. סוג של הזדהות ככל שניתן בכלל לנוכח הנורא והיום שהיה שם.

 

***

הבהרתי לחבריי שאין לי ספק, שמנהיגות שתשכיל לנהוג כך, גם אם לא תהיה הסכמה מצד סינוואר וחבריו הליסטים, תוכל זו לומר: עשינו את המירב שאנו יכולים וחייבים!!

מכאן ואילך התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. העצוב מכל, הוא שכמעט כל החטופים הושבו בעסקאות שרשומות לזכות ביידן (שנשארנו כפויי טובה כלפיו ונשלם על כך מחיר בעתיד) וטראמפ, בשעה שלאורך הדרך המנהיגות הישראלית אחראית לכך שגם לא מוצו העסקאות עד כמה שניתן, בזמן המוקדם ככל האפשר (היינו יכולים להציל רבים לו היינו נוהגים נכון). ההתלהמות שדיברה על "הניצחון המוחלט" ועל "הלחץ הצבאי ישחרר", הייתה הולכת שולל של ציבור שחש מוכה וחבול, ונתן אמון בסיסמאות הריקות הללו. על זה נותר לומר: באין מנהיגות יפרע עם. או כפי שכתב נחום ברנע: "קודם חטופים, אחר כך דגלים".

 

לא בכדי אני זוכר שבשעתו, עת עמדתי בראש המטה להשבת גלעד שליט, כתבי החוץ השתהו אל מול הטיעון שאצלנו חייל אחד הוא עולם ומלואו, ובעבורו נהיה מוכנים להסתכן בשחרור מרצחים רבים, כי זה מקור כוחנו. בעניין זה, כל אימת שנשאלתי על ידי התקשורת לעניין האחריות על שחרור סינוואר, חזרתי וטענתי שהבעיה אינה בשחרורו, אלא בכך שאפשרנו לו לגדול ולהשמין, מימנו אותו, והיה מי שסירב לחסל אותו. העניין אינו במוכנות שלנו להאמין שאחד שלנו שווה לאלף משלהם, וזהו מקור כוחנו, אלא בכך שגידלנוהו במו ידינו תחת התפישה ש"קונים שקט" ו"החמאס הוא נכס", ועל כך עוד ידובר ויתגלה. 

 

אכן היה מאבק מורכב וקשה. בהיעדר מנהיגות מעוררת השראה, מובילה מכוח ערכים היונקים את כוחם ממגילת העצמאות (לפחות) ומהווית החיים היהודיים שהתגבשו בארץ ישראל .... אנא אנו הולכים???

 

***

אסיים בכמה מילים שכתבתי בימים האחרונים:

הארץ שלי נעלמת.

שולי שמלתה הלבנה

נבלעים אל בורות אפלים.

הבוץ האנושי כובש את יופיה.

רוע ורדיפת בצע,

מלאו אסמי שלטון מעוות.

באין מבט אל הכלל

ובאין אחריות ומנהיגות

מהלכים ההמון אחוזים בכת,

עיניהם סומות בחשכת השקר.

גדשו כיסי ראשיהם מעות ולא מראות

והארץ מפקירה עצמה לדעת.

לא אניח לך להיעלם

לא ארפה מחלום הוריי.

ארוזים תקוותי באותיות המגילה

אניף את דגל כחול לבן 

ואצבע אותו בצבעי התקווה. 

 

שמשון ליבמן, הילה