פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית, היא מהפרשות הטעונות והמרגשות ביותר בתורה. היא עוסקת בפרידה, בצוואות, בזיכרון ובמעבר בין דור האבות לדור השבטים. למרות שהיא נקראת "ויחי", היא עוסקת כמעט כולה בימי חייו האחרונים ובמותו של יעקב אבינו.

 

 הוגים חילונים מדגישים את המאבק על הזהות והמקום: ההגות החילונית-ישראלית מוצאת בפרשה את המתח שבין הגלות (מצרים) לבין המולדת (ארץ כנען).

 

1. ברל כצנלסון (1887–1944) שהיה ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות, ראה בבקשתו של יעקב "אל נא תקברני במצרים" את היסוד לציונות – הזיכרון ההיסטורי והקשר הבלתי ניתן לניתוק לארץ האבות, גם כשנוח וטוב בגלות.

 

2. פרופ' ישעיהו לייבוביץ' (1903-1994), שהיה מדען והוגה דעות ישראלי, ערך את האנציקלופדיה העברית והיה פרופסור לביוכימיה, לכימיה אורגנית ולנוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ונודע כמבקר חריף של ממשלות ישראל וזכה לכינוי "נביא הזעם של החברה הישראלית" - הדגיש את הפן האנושי והמוסרי: יעקב אינו מבקש נסים במותו, אלא המשכיות של ערכים. עבור לייבוביץ', הברכות הן מבחן אחריות לכל שבט ושבט.

 

3. פילוסופים: פנומנולוגיה של פרידה

פילוסופים רואים בפרשה את המעבר מהזמן האישי לזמן ההיסטורי.

עמנואל לוינס ( 1906-1995) היה פילוסוף ומחנך יהודי-צרפתי. לוינס ידוע בעיקר כמי שהעניק בכורה לשאלת ה"אחר" בפילוסופיה, וראה באתיקה "פילוסופיה ראשונית". הגותו משלבת פילוסופיה יהודית, פנומנולוגיה, אקזיסטנציאליזם ופילוסופיה של הדיאלוג. לוינס יכול לראות בברכות יעקב את "האחריות כלפי האחר". יעקב לא מברך את כולם באותו אופן; הוא מכיר בייחודיות של כל אחד מבניו. זוהי הכרה פילוסופית בכך שאין "אדם כללי", אלא יחידים עם גורל שונה.

 

הנס גאורג גדמר ( 1900–2002), פילוסוף גרמני שחיבורו הידוע ביותר היה "אמת ומתודה", מתמקד במושג "המסורת" - פרשת ויחי היא הרגע שבו הזיכרון הופך למסורת מועברת – האב הופך לסיפור, והבנים הופכים לנושאי הבשורה.

 

4. התייחסות נשית: הקול המושתק והנוכח

בפרשה זו הנשים נראות לכאורה בשוליים, אך נוכחותן קריטית להבנת העלילה.

רחל ולאה: יעקב מזכיר בצוואתו את קבורת לאה במערת המכפלה. פרשניות פמיניסטיות מודרניות (כמו ב"תורה: פירוש נשים") מציינות שזהו רגע של חסד מאוחר ללאה, שחיה כל חייה בצל רחל.

 

אסנת בת פוטיפרע: אשת יוסף. למרות שהיא לא מדברת בפרשה, בניה (אפרים ומנשה) הם אלו שמקבלים את הברכה המרכזית. יש המדגישים את כוחה של האם שקולה לא נשמע, שגידלה ילדים לשמור על זהותם בתוך התרבות המצרית הזרה.

 

5. משוררים ואמנים: השכיבה על ערש דווי

הדרמה הוויזואלית והרגשית של יעקב המקבץ את בניו סביב מיטתו שימשה השראה ליצירות רבות.

רמברנדט: בציורו המפורסם "יעקב מברך את בני יוסף", מתמקד ברגע שבו יעקב משכל את ידיו (מניח את ימין על אפרים הצעיר). רמברנדט מבטא את השבריריות של הזקנה מול התקווה של הילדות.

 

יעקב מברך את מנשה ואפרים לפני מותו מאת רמברנט, 1656

חיים נחמן ביאליק מרבה לעסוק בשירתו בדמויות האבות. בפרשה זו ניתן לראות את המוטיב של "הגסיסה הגדולה" – האב המוריש לבניו לא עושר, אלא משא של זיכרון וייסורים.

נתן אלתרמן ב"שירי מכות מצרים" ובשירים אחרים, עוסק במתח שבין התרבות המצרית המפוארת (החניטה של יעקב ויוסף) לבין הפשטות העברית.

 

פרשת ויחי היא גשר. היא מחברת בין עולם היחידים (האבות) לעולם הלאומי (השבטים), בין ארץ מצרים לנחלת אבות, ובין חיים למוות. כפי שראינו, כל זווית – דתית, פילוסופית או אמנותית – מוצאת בה את ההשתקפות של השאלות הקיומיות הגדולות ביותר: מה אנו משאירים אחרינו, ואיך אנו בוחרים להיזכר?

***

הרב אבי פסקל, הוא רב חילוני וחבר בית העמק; עוסק באמנות כאוצר וצלם. פרסם ספרים על שירה, יהדות ועיון