רק עכשיו, אחרי שחזרנו מהגלות בחיפה, עולות בי תמונות מהפרידה. מראה הבתים המופגזים, הברזלים הקרועים, הפרות ההרוגות בחצר של הרפת. המחשבה שהתפתלה כמו נחש בחושך, וליוותה אותנו לאורך הירדן, שלא יהיה לנו לאן לחזור. אולי גם לא יהיה אל מי. 

חזרנו לקיבוץ חדש, רחוק מהירדן. לא רחוק מאד, אבל כבר לא באינטימיות הזאת שהיתה לנו אתו. פה יש שממה, קוצים, תנים, הרים. למרגלות השממה עומדים: בריכת מים (במקום הכי גבוה), צריף חדר-אוכל, בתי ילדים (בית תינוקות, פעוטון ושני גנים), צריפי מגורים, מוסך, מסגריה, נגריה, דיר ורפת, כולם פרושים כמו ציפור קצת משונה על האדמה האפורה. זה מה שבנו לנו הבחורים שלנו, שנשארו בחפירות, שעיבדו את השדות, שהתגעגעו אלינו במשך שנתיים. 

הלכתי לחליבת לילה. בדרך פגשתי את מרגלית. היא סיפרה לי שיש איזה וירוס שמשתולל עכשיו בפעוטון וכמה ילדים חלו. גם נורית שלה. עדיין לא יודעים בדיוק איזה וירוס זה אבל לקחו את כל הפעוטות שחלו לבידוד. היא שאלה אם אני מוכנה להשתתף בתורנות להשגיח על הילדים במשמרת אחר הצהריים או לילה. אמרתי שישבצו אותי לכל זמן שנוח להן.

כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית החולים המאולתר הזה נחמץ לי הלב. לראות את הפעוטות האלה כולם עם חום כל כך גבוה, דיברתי אליהם, ליטפתי אותם, שום תגובה. לא חיוך, לא בכי, כלום. אפטיה גמורה. מה אני אגיד לך, כל הבכי שלא בכיתי עד עכשיו עם כל המאורעות שעברנו, התפרץ ולא יכולתי לעצור אותו. יותר מאוחר הסתבר שהווירוס הזה הוא שיתוק ילדים.

אני מאמינה בקיבוץ. בעבודת האדמה. בשיתוף. אני מאמינה בתנועה. בלי תנועה אין חיים. האדמה, העצים, המים, הכוכבים, הכול בתנועה. כל אחד מתמסר למשהו בשלב מסוים בחיים שלו, ואני התמסרתי לתנועה. זאת הסיבה שרציתי לטפל בילדים שחלו בשיתוק, כי תנועה זה ההיפך משיתוק.

העבודה עם הילדים היא אחד לאחד. כל ילד בפני עצמו. אודי עם שתי רגליים משותקות מטפס על סולם, משחק כדורגל, הולך. הכול עם הידיים. מיכלי, שכול הגב שלה התעקם חוקרת אותי על איך גילו את אמריקה. נורית, הרגליים שלה נשארות קרות כל החורף. ואז את צריכה לגשת למחסן בגדים ולבקש מהמחסנאית שתקנה לה גרבי צמר לשינה, שלפחות בלילה יתחממו לה הרגלים. וזה לא פשוט, כי  שואלים אותך, מה פתאום גרבי צמר, לאף ילד אין גרבי צמר אצלנו, ואת עוד מבקשת שיסמנו את הגרביים בשם שלה, בזמן שאין אצלנו בגדים פרטיים לילדים. למבוגרים – יש, כי הם בכל זאת שונים, אבל מהילדים אנחנו כבר דורשים להיות שווים. אני, למען האמת, לא בטוחה בזה. אולי מהטבע, בני אדם נולדים שווים, אבל הנה, תינוק אחד בריא לגמרי והשני קיבל את הווירוס הזה של השיתוק והוא כבר יהיה נכה ומוגבל פיזית כל ימי חייו.

* זהו פרק ראשון מתוך ספר שיראה אור השנה

אתר גשר הישנה (מוויקיפדיה)

נעה זית היא חברת גשר. ספרה "ארבע אחרי הצהריים" זכה בפרס ספיר לספר ביכורים, לשנת 2009