בקיץ 1944, בזמן שמלחמת העולם השנייה עדיין משתוללת, התכנסו נציגים של 44 מדינות בעיירה הקטנה ברטון וודס שבניו המפשייר, ארה"ב. המטרה הייתה שאפתנית: לעצב מחדש את המערכת הכלכלית העולמית כך שתמנע את התנאים שהובילו לשפל הגדול ולעליית הפשיזם והנאציזם. ההסדרים שנקבעו שם עיצבו את הכלכלה העולמית במשך קרוב לשלושה עשורים, תקופה המכונה "תור הזהב" של הכלכלה, שהתאפיינה בצמיחה אדירה ובתעסוקה מלאה. אולם, בתחילת שנות ה-70, בסדרת החלטות דרמטיות של ממשל ניקסון, פורק הסדר הזה והוחלף במערכת של שערי מטבע ניידים הנקבעים על ידי השוק.

 

ההבנה של מה קרה שם, בברטון וודס, ומדוע הסדר הזה קרס, היא קריטית להבנת המציאות הכלכלית המטלטלת שבה אנו חיים היום – עולם של פערים חברתיים עצומים, משברים פיננסיים תכופים ודומיננטיות חסרת תקדים של המגזר הפיננסי.

 

החזון של קיינס: תעסוקה מלאה, צמיחה ומדינת רווחה

הדמות המרכזית מאחורי חזון ברטון וודס הייתה הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס. קיינס האמין שהמערכת המוניטרית הבינלאומית אינה נושא טכני בלבד, אלא התשתית שמאפשרת למדינות לנהל מדיניות חברתית וכלכלית ריבונית. תובנת המפתח של קיינס היתה כי כשמדברים על "מערכת כלכלית עולמית שמנוהלת על ידי השוק - המשמעות האמיתית היא מערכת שמנוהלת על ידי המוסדות הפיננסיים – ומשרתת את האינטרסים שלהם.  האלטרנטיבה היחידה לכך היא מערכת עולמית שמנוהלת על ידי גורמים ממשלתיים וציבורים – כשהיעד הוא מדיניות שחותרת לשירות האינטרסים הציבוריים הרחבים – צמיחה ותעסוקה מלאה - מצב שבו כל אדם שרוצה לעבוד יכול להתפרנס בכבוד.

 

כדי להשיג זאת, קיינס ושותפו האמריקאי, הארי דקסטר וייט, עיצבו מערכת של שערי מטבע קבועים ומתואמים. הדולר האמריקאי נקבע כעוגן של המערכת, כאשר ערכו הוצמד לזהב (35 דולר לאונקיה), ויתר המטבעות הוצמדו לדולר. המטרה הייתה למנוע "מתקפות ספקולטיביות" של סוחרי מטבע, שעלולות למוטט כלכלות לאומיות ולחייב ממשלות לנקוט במדיניות של "צנע" וקיצוצים כדי להגן על המטבע שלהן.

 

קיינס שאף למהפכה עמוקה עוד יותר: הוא רצה לבטל את תפקידו של הכסף כסחורה, שבעלי הון פרטיים, מרוויחים מהשליטה בו והספקולציה בו. היעד הגדול שדיבר עליו היה להביא למה שהוא כינה "המתת חסד של הרנטייר" – אותם בעלי הון שמתעשרים לא מיצירה וייצור, אלא רק מעצם הבעלות על נכסים פיננסיים ואשראי. בסופו של דבר, הסדרי ברטון וודס היו פשרה; ארה"ב התנגדה להצעה הרדיקלית של קיינס למטבע עולמי ניטרלי (ה"בנקור") והתעקשה על מעמד הבכורה של הדולר. למרות זאת, המערכת אפשרה למדינות המערב לבנות את "מדינת הרווחה", להשקיע בחינוך ובבריאות וליצור את "מדינת הרווחה הקיינסיאנית" - מדיניות שאפשרה שגשוג וצמיחה לציבור הרחב ורשתות בטחון חברתיות כפי שלא התקיימו מעולם.

ברטון וודס. מקום מושב הוועידה

 

המשבר והמאבק הפנימי בארה"ב

במהלך שנות ה-60, הסדר זה החל להיסדק. התפקיד הכפול של הדולר – גם כמטבע האמריקאי וגם כמטבע "הרזרבה" הבינלאומי (כלומר העוגן של המערכת המוניטרית העולמית)  – יצר את מתח ומשברים. התפיסה הקיינסיאנית היסודית, היא שהמדינה צריכה לנהל את כמות הכסף במשק בהתאם לצרכי הכלכלה. המטבע העולמי שקיינס ביקש ליצור, נועד להיות כזה שהמוסדות הכלכליים העולמיים שנוצרו בבברטון וודס – קרן המטבע והבנק העולמי - ינהלו את "הכמות" שלו, בהתאם לצרכי הכלכלה העולמית והכלכלות השונות. הבחירה להשתמש בדולר כמטבע הזה יצרה שני תפקידים שונים וסותרים - האם כמות הדולרים בשוק צריכה להיות מוכתבת בהתאם לצרכי הכלכלה האמריקאית - או העולמית.  

 

ארה"ב הדפיסה עוד ועוד דולרים כדי לממן את מלחמת וייטנאם ואת תוכניות הרווחה המקומיות, ונוצר עודף של דולרים בעולם. מדינות כמו צרפת החלו לעשות ספקולציות כנגד הדולר (כחלק ממאבקן נגד ארה"ב) ודרשו להמיר את ערימות הדולרים שבידיהן לזהב פיזי.

 

כאשר ריצ'רד ניקסון נבחר לנשיאות ב-1968, המערכת הייתה במצב משברי ו"על סף פיצוץ". המשך הסטטוס קוו לא היה אפשרי לאורך זמן ונדרשה רפורמה משמעותית במערכת. אולם, בשונה ממה שמתואר ברוב הסיפורים ההיסטוריים והכלכליים, הכיוון של הרפורמה הזאת והאופי שלה לא נגזר מראש. המחקר במקורות מראה כי פירוק ההסדרים לא היה "כוח טבע" או גזירת גורל טכנולוגית, אלא תוצאה של מאבק פוליטי יצרי בתוך הממשל האמריקאי.

 

מצד אחד עמדו דמויות כמו ארתור ברנס, יו"ר הפדרל רזרב, והנרי קיסינג'ר, ששאפו לרפורמה שתשמור על מערכת של שערי מטבע מתואמים ושיתוף פעולה בינלאומי. מצד שני עמדו הכוחות ה"ניאו-ליברלים", בהובלת ג'ורג' שולץ (שר האוצר לעתיד) ומילטון פרידמן מ"אסכולת שיקגו". הם ראו במשבר הזדמנות פז: במקום לתקן את המערכת, הם רצו לפרק אותה לחלוטין ולהעביר את השליטה על ערך המטבע מידי הממשלות לידי "השוק החופשי".

 

שותף סמוי אך רב עוצמה לקו זה היה וולטר ריסטון, מנכ"ל "סיטי בנק", שהאמין כי על הממשלות לאבד את השליטה על הכסף לטובת "משמעת השוק". ב-15 באוגוסט 1971, במהלך שכונה "ההלם של  ניקסון", הכריז הנשיא על הפסקת המרת הדולר לזהב, המרה שהיוותה את העוגן של הסדרי ברטון וודס. במרץ 1973, לאחר שנתיים של מאבק על דמותה של המערכת, פורקו ההסדרים סופית והעולם עבר למערכת של שערים ניידים.

המשמעות: המעבר ל"קפיטליזם של קזינו"

מהרגע שבו שערי המטבע הפכו לניידים, הכלכלה העולמית השתנתה מהיסוד. למעשה, זוהי נקודת מפתח במעבר מהסדר הכלכלי הקיינסיאני לסדר הניאו ליברלי ששורר מאז. סדר שכמו שניתח קיינס, לכאורה שולט בו "השוק" במקום "הממשלות", ובפועל הכוחות ששולטים הם הבנקים הגדולים של וול סטריט ואירופה. בהתאם, במקום מערכת שמשרתת את המגזר היצרני (מפעלים, חקלאות, תשתיות), צמח סדר המשרת את המגזר הפיננסי. המקורות מכנים זאת "פיננסליזציה" של הכלכלה.

 

הנתונים הסטטיסטיים המובאים במקורות מבטאים זאת באופן חד וברור: בשנות ה-50 וה-60, חלקו של המגזר היצרני ברווחים בארה"ב היה פי כמה מזה של המגזר הפיננסי. החל משנות ה-70, המגמה התהפכה; הרווחים של המגזר הפיננסי נסקו והגיעו לכמחצית מכלל הרווחים במשק האמריקאי בתחילת שנות האלפיים (לעומת בין עשר לעשרים אחוזים בשנות ה-50 וה-60), בעוד שהייצור התעשייתי הלך והתנוון.

 

זהו "קפיטליזם של קזינו". בעולם של שערים ניידים, רוב הפעילות הפיננסית אינה מופנית להשקעה בבניית מפעלים, אלא להימורים ספקולטיביים על תנודות מטבע וניירות ערך. הכסף, שהיה אמור להיות אמצעי חליפין בלבד, הפך לסחורה הרווחית ביותר בעולם. האחריות על ניהול המערכת המוניטרית עברה בפועל מידי ממשלות נבחרות לידי קבוצה קטנה של בנקים פרטיים ומוסדות פיננסיים.

 

ההשלכות על מדינות פחות מפותחות היו קשות במיוחד. ללא ההגנות של ברטון וודס, מדינות העולם השלישי הפכו חשופות למשברי חוב ולבריחה פתאומית של הון. מוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית, שבעבר נועדו לתמוך בצמיחה, החלו לאכוף מדיניות של "צנע" – קיצוצים בשירותים חברתיים כתנאי לסיוע פיננסי, מה ששירת את האינטרסים של המלווים במערב על חשבון האוכלוסיות המקומיות.

ג'ון מיינרד קיינס. לבטל את תפקידו של הכסף כסחורה (מתוך ויקיפדיה)

 

הרלבנטיות להיום: לקראת "קונצנזוס חדש"?

המציאות של שנת 2025 משקפת את תוצאותיו של אותו פירוק היסטורי. הפערים הכלכליים הגיעו לשיאים חדשים: העשירון העליון בעולם מחזיק כיום ב-76% מהעושר העולמי, בעוד המחצית התחתונה מחזיקה ב-2% בלבד. הצמיחה הכלכלית הפסיקה "לחלחל למטה", והתחושה שהסדר הקיים אינו עובד עבור רוב האנשים הפכה לנחלת הכלל.

 

באופן אולי מפתיע, ממשל ביידן ניסה להוביל מהלך של שינוי חד בסדר הכלכלי וחזרה לעקרונות שעמדו בבסיס הסדרי ברטון וודס. בנאום שנשא ג'ק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ממשל ביידן ב-2023, הוא הודה בפה מלא כי "הבסיס התעשייתי של אמריקה התרוקן" וכי הדגש על ליברליזציה פיננסית פגע בביטחון הלאומי ובמעמד הביניים. סאליבן קרא לגיבוש "קונצנזוס חדש" שיחזור לעקרונות של השקעה ציבורית, תמיכה בייצור וצמצום העוני – בדומה ליעדים שהציב קיינס בשנות ה-40".

 

ההיסטוריה של ברטון וודס מלמדת אותנו שהסדר הכלכלי אינו גזירת גורל או "כוח טבע", אלא תוצאה של החלטות אנושיות ואינטרסים פוליטיים. אם פירוק המערכת הוליד את עידן האי-שוויון והספקולציה, הרי שעיצוב מחדש של "כללי המשחק" יכול להחזיר את הכלכלה לשרת את החברה כולה, ולא רק את יושבי הקזינו הפיננסי.

 

למציאות החברתית כלכלית שהתהוותה בחמישים השנה האחרונות מאז פירוק הסדרי ברטון וודס, יש חלק מרכזי בכך שהסדר יום של הממשל הדמוקרטי התחלף בנשיאות של טראמפ. חלק גדול מהציבור בארה"ב הרגיש שהוא נזנח מאחור והכלכלה והממשל לא דואגים לו יותר, ותמך במי שקרא לשינוי חד של הסטטוס וחזרה לעבר, לימים "שאמריקה היתה גדולה". גם אם ממשל ביידן ניסה "לשנות את הכיוון של הספינה" זה היה כנראה מאוחר מדי, והמפלגה הדמוקרטית מזוהה עם הסטטוס קוו והסדר הניאו ליברלי.

 

קיינס ראה קשר ישיר בין הסדר הכלכלי ששרר בשנות העשרים והשלושים לעליית הפשיזם והנאציזם, וראה הכרח לשנות את הפרדיגמה הכלכלית כדי להימנע מחזרה למציאות הזאת. נדמה שהלקח הזה רלבנטי היום יותר מתמיד, ולא רק בארה"ב.

 

יאיר רביב הוא חבר קיבוץ "משעול" בנוף הגליל של תנועת "המחנות העולים". המאמר מבוסס על עבודת MA שהוגשה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה בשנת 2024