אני עוד שבה הביתה.

מהרהרת לגבי מה זה לשוב, מהרהרת לגבי הביטוי בית - מהו בית? ומה משמעות הקירות הפיזיים של מה שאנחנו קוראים בית.

מה משמעות הסביבה בה אנחנו פועלים?

בגוף בנפש.

אינספור משמעויות שנולדו ואני מתבוננת בהן ופוגשת אותן בתוכי מאז שחזרנו.

מאז שפונינו.

 

גם הכתיבה עבורי היא בית, מילדות היתה, ושנתיים שאני מתקשה לכתוב, לא רק פה, בכלל.

לכתוב אותי, לכתוב את תחום העיסוק שבחרתי, לכתוב התמודדות עם כל מה שעברתי, עם כל מה שליוויתי, ניחוחות מוכרים של אובדן כואב קירות בית שנבנים ומתפרקים בתוכי ומתקשים לחזור.

כבר שנה מאז השיבה הביתה שאני עושה מה שביכולתי לתת לגיטימציה למתרחש בתוכי, למצוא מילים כדי לסדר את מה שהתערבב בי, את מה שטלטל את היותי באותה שבת שבה עזבתי עם ילדיי.

כבר שנה שאני מהלכת בשבילים המוכרים, מתבוננת בנוף האהוב, פוגשת אנשים כשהרבה בתוכי כל כך אחר.

 

כבר שנה אני מבינה ששורשים זה לא רק ביטוי; שנה מאז שחזרנו, שנה שבה אני עדיין מעבדת את העובדה שנעקרנו באחת מכל מה שהכרנו.

כבר שנתיים שאני תוהה איך חוזרים הביתה, גם איך חוזרים לכתוב, איך ומאיפה מתחילים, איך מתארים במילים את ההתמודדות עם האובדן של חלקים רבים ממה שהיה, את ההתמודדות עם "החיים שממשיכים" כשהכול כל כך אחר ...

כתבתי קצת לאורך התקופה, כשיכולתי, השארתי סימני דרך חשובים ותזכורות שהיוו בכל פעם רגע מתוך אינספור רגעים שלא נכתבו כי הייתי עסוקה בלהיות "מפונה" ואז בלחזור הביתה; בלמצוא מילים מתוך האובדן, מילים שתהיינה מובנות, שתהיינה בהירות בתוכי לגבי כל מה שעברנו, שעדיין עוברים, בקולקטיבי, באישי...

***

אז מה זה להיות 'עסוקה' בלחזור הביתה?

מה זה בכלל לחזור ?

זה להסכים להיות במקום ללא מילים, ולהרגשה שמתלווה אליהם; ההרגשה שלא משנה כמה מילים יש, שום דבר לא באמת מובן .

 

איך בכלל אפשר ל"הבין" עקירה ?

המציאות והשגרה היומיומית עדיין לא מצליחה להתחבר למילה חזרה. כרגע כמו באובדן כואב וגדול הכל מבולבל, הכל חדש וכלום לא באמת "חוזר" להיות כפי שהיה. הכל נבנה מסביב, חלקים-חלקים של מה שנשבר אל מול מה שנבנה מחדש. חלקים ממי שהיית. חלקים ממה שאספת .

כולנו לא מי שהיינו,

וגם הבית כבר לא אותו הבית שהיה, גם אם המקום זהה. יפהפה מתמיד, גם הוא השתנה.

החיים אכן ממשיכים אבל השאלה הגדולה שריחפה מעל היתה בעיקר איך חוזרים לבית אחר? אותו מקום אבל כל כך אחר.

אותו בית צמוד לגבול אחרי שאמרו לנו שהוא כל כך מסוכן שצריך לעזוב אותו.

אין מאמינים שוב?

איך חווים ביטחון ושקט כשבמקביל אנו נדרשים אל מול הטבע היפהפה של הבית להתרגל לקולות הירי, רעם התותחים ולהודעות שזה תקין כי זה "שלנו". קולות מלחמה שהתווספו, איך בונים ביטחון עם צלילי מלחמה?

איך חוזרים למקום של אמון כששברו אותו לרסיסים כשגילינו שלא שמרו עלינו.

איך מרגישים בטוח?

איך מאמינים?

איך שבים הביתה במובן העמוק בו עמודי התווך של הבית נבנו מתוך ועל הביטחון והאמון שהיו לנו בו?

 

חזרנו הביתה, עם הפסקת האש, כבר שנה שאני בבית ואני עוד שבה הביתה. כולנו שבים הביתה.

השורשים הבטוחים אשר נתלשו באכזריות מבקשים מקום, מחפשים מקום להינטע שוב.

והטבע הטבע מראה לי בדרכו שהשתיל שניטע לפני שנה עם החזרה ייקח לו זמן עד ששורשיו יתבעו את מקומם באדמה, יתחזקו, יקבלו את כל מה שהם צריכים עד שיהפכו שוב לעץ, נוכח, חזק, בטוח ואיתן אל מול מה שיגיע....

הדרך הביתה (צילומים: יסמין פז)

***

ובינתיים,

מלקטת שמחות קטנות של אינספור ימי חולין, פרטים קטנים מתוך המוכר והאהוב, מחזיקה בתקווה, באופטימיות, נזכרת בלוטוסים הנפלאים שצמחו מתוך הבוץ לצד ניחוחות האובדן , לוטוסים בדמות א.נשים טובים שהכרתי בזכות, של א.נשים שאני מלווה במסעם, לוטוסים בדמות חוויות שנאספו, לוטוסים בדמות שגרה ועשייה, לוטוסים של אהבה לזה שחזרנו, שאנחנו פה, שיש לנו בית לחזור אליו.

לוטוסים של הודיה ענקית על האפשרות הכל כך לא מובנת מאליו לרקום שוב חיים, לסלול את הדרך, למצוא שוב בתוכנו את האמון, הביטחון את המחבר הבטוח לצמוח, להכות שורשים ולגדול אט אט לחורשת העצים הגדולה שהיינו ולהעיר ולמצוא בזכות האהבה את הדרך הביתה מחדש.

 

יש עוד כל כך הרבה לכתוב על הפינוי,

על מה שאבד,

על מה שיש.

לכתוב שלשוב הביתה לוקח זמן ולכל אחד הקצב שלו לגדול ולצמוח מהמקום שנשבר בו ביום ההוא שנתלש מכל מה שהכיר....

כמו באובדן כואב של מישהו שאיננו עוד,

לוקח זמן להמשיך בלעדיו כשהוא חלק בלתי נפרד ממי שהיית. כשהוא כל כך חסר.

חלק שלעולם יחיה בתוכך גם כשהכול מסביב ממשיך, שונה..

החיים ממשיכים.

והאדמה מקבלת את דשן הלגיטימציה להרגיש שתיל חשוף, שמגלה יום יום מחדש את מה שהוא כרגע ואת האפשרות להתחדש לצד ועם מה שנעקר באדמה המוכרת והכל כך אחרת בה הוא נשתל.

 

יסמין פז מקיבוץ ראש הנקרה, היא פסיכותרפיסטית בגישות גוף נפש, מלווה במצבי משבר, אובדן וסוף חיים