לחפש בן אדם בחושך | דודו פלמה
גם היום אנו שרויים בתקופה של חושך גדול. כדי לגלות את האור עלינו לגלות באומץ את האדם שבנו
1.ניסיתי להגדיר לעצמי את סוג החושך שאני חש בימים הקשים האלה שעוברים כעת על כולנו. נדמה לי שחושך כזה מצאתי בספר שמות פרק י' שעוסק בין השאר בחומרים ממנה עשויה מכת החושך שנענשו בה המצרים :
2. כב וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים. וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ... (שמות פרק י')
3. בספר שמות פרק י' נברא סוג חדש של חושך, חושך שניתן למשש אותו. חושך קיומי גדול. בחושך כזה רואים רק את החושך. לא רואים אף אחד. גם לא את עצמך. האנשים לא ראו איש את אחיו. זהו גם סוג של חושך תודעתי. חושך המאפשר לנו להתעלם מסבלו של הזולת.
4. סאראמאגו כותב ב'על העיוורון' "אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן". סאראמאגו מלמד אותי את דרגות הראיה, ועל רקע העיוורון שבו לוקים בני האדם, הדבר נעשה ברור שבעתיים. כמו שבשמיעה יש את מצב "לשמוע" ויש את מצב "להקשיב". להקשיב זו דרגה גבוהה יותר של שמיעה. כך גם בראיה. יש "לראות" ויש "להתבונן".
5. ועוד הוא כותב בספר "התשובות לא באות תמיד כשזקוקים להן, ופעמים רבות אפילו קורה שהצורך פשוט לחכות להן הוא התשובה האפשרית היחידה".
העיוורון מלמד אותנו סבלנות מהי. לפעמים פשוט לחכות הוא גם סוג של תשובה. אחרי הכול מים רכים ישברו סלעים לא כל שכן בני אדם.
6. חנה סנש כתבה את שירה 'במדורות מלחמה' בנהלל בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מלחמה, כל מלחמה, היא מצב של אפלה גדולה, חושך שניתן למוש אותו. היא מעוורת את בני האדם. הם קודם מפסיקים לראות אחד את השני, ואז הם גם מפסיקים לראות את עצמם .
7. השיר הזה שלה הוא כנראה הוא השיר הראשון שכתבה בעברית. והוא נכתב בעקבות הסיפור על דיוגנס שהסתובב עם פנס ברחבי אתונה וחיפש בן אדם. בשיר הזה חנה סנש מתבוננת כמו שסארמאגו מתכוון. השיר מעביר מאוד חזק את הצורך האנושי לגלות את האדם הנמצא אי שם אבוד מתחת לכל ערמת החושך והאפלה העצומה והחונקת. ואז היא מגלה גם את עצמה. כי במקום שאין אנשים השתדל להיות אישה.
8. בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה | חנה סנש
בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בַּדְּלֵקָה, בַּשְּׂרֵפָה
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.
שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,
אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;
אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,
כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?
תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,
כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,
כֵן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,
אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם.
נהלל, 11.10.1940
9. גם היום אנו שרויים בתקופה של חושך גדול. כדי לגלות את האור עלינו לגלות באומץ את האדם שבנו. ואז להמשיך ללא לאות לחפש בני אדם אחרים אשר נותרו עדיין בני אדם. ואולי מהמאמץ הסיזיפי הזה של גילוי האדם, עוד אחת ועוד אחד ועוד אחת, עוד יעלה אור גדול.
10. הציור, עיוור. בעקבות רמברנדט...
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!