ביום חמישי סלין מתה | אברהם שרון
במשך 25 השנים שחלפו פגשתי את סלין פעם אחת בלבד. אמרתי לה שלעולם לא אוכל לגמול לה על המתנה שהעניקה לי
ביום חמישי סלין מתה. לפני 25 שנה היא לימדה אותי להקליד על מחשב. כדי לרכוש את מיומנות ההקלדה נדרשתי, כמו כל התלמידים, להתאמן מדי יום בבית. "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת", כתב המשורר. בכל פגישה, בשיעור השבועי הקבוע, זרח ופרח חיוכה הזוהר של סלין. היא הייתה חמה וחומלת, יודעת להידרש לכל טעות בהבנה מעמיקה של טבע האדם. מי לא נדון לטעות.
בשלב מתקדם של הקורס, נדרשו לבצע הקלדה עיוורת. היו לי לא מעט טעויות. היה משהו מפייס בגישתה, כאילו הטעויות הן תוצאה של ריב שלי עם המחשב הסורר, והיא ממש ניחמה אותי כשהבטיחה, כמעט נשבעה, כי יום יבוא ואשלוט בטכניקה זו. יום בא, ועדיין אינני שולט באופן מלא, אבל יש גבול גם לציפיות מבעל שתי ידיים שמאליות (ועשר אצבעות שמאליות מאוד אף הן).
"תקלידו סתם, כל מה שבא לכם", הציעה.
השתעשעתי.
בסיום הקורס קרה לי הלא ייאמן כי ייתכן: ניצבתי מול טקסט שכולו פרי דמיון. מותחן ריגול. אני, שמעודי לא קראתי אף לא ספר אחד בסוגה זו, כתבתי אחד כזה. האלמונית מהכביש הראשי (הוצאת 'אור עם').
תמצית התקציר:
סילבי, דוקטורנטית ישראלית טסה להולנד, כדי להשתתף בכנס מדעי, שבו היא אמורה להרצות על אודות המנגנון הביוכימי של הרגשות. היא נחטפת מסף ביתם של מארחיה, הפרופסור האנס ואשתו ג'ני. בעלה של סילבי, דוני, קיבוצניק שזוף ושרירי, מבלה בקביעות במיטתן של שתיים מבנות "הגרעין" השוהות בקיבוץ וחשוד באונס של אחת מהן. הספר "האלמונית מהכביש הראשי" שוזר את חקירותיהן של שתי התעלומות-החטיפה והאונס-לחוט עלילתי אחד.
אין לי חצי צל של שמץ מושג כיצד כותבים מותחן בכלל ומותחן ריגול בפרט. וטוב שאין. כך יכולתי להשתעשע, להתפרע, לבדות דוקטורנטית ישראלית שנחטפת על ידי איש עסקים שחום-עור ובמקביל - להכניס בת גרעין למיטתו של קיבוצניק. שישו ושמחו.
אי אפשר להאשים אותי בכך שהתרשלתי באימונים.
***
במשך 25 השנים שחלפו פגשתי את סלין פעם אחת בלבד. אמרתי לה שלעולם לא אוכל לגמול לה על המתנה שהעניקה לי. היא התמוגגה (אני חושב שזו המלה שמגדירה את תגובתה), הסמיקה טיפה אדומה, קירבה את שתי כפות ידיה למחווה של הודיה, ואמרה בקול המשי הדק שלה "אני שמחה".
אבל ביום חמישי היא מתה. ואני כבר לעולם לא
אוכל לגמול לה.
לבדות דוקטורנטית ישראלית שנחטפת על ידי איש עסקים שחום-עור
יוזמה יפה
הכותרת עצובה אבל בסוף התחושה של מעשה של זיכרון מכובד. כל מורה היה רוצה שיהיה לו תלמיד כמוך.
עצוב ומרגש
סלין הועילה לך כשלימדה אותך והספר שלך הוא מעין מזכרת מרגשת מתלמיד שקדן. כל הכבוד על הנצחתה בדרך זו.