אין בכלל שאלה, שלא כדאי להיות ספורטיביים. זה לא מאריך את החיים

קרוב לשמונים שנה מאז שהגעתי לשכונה. זמן לעשות סיכום של החיים שלנו. והשאלה הראשונה היא, כמובן, מי חי ומי מת. אז נתחיל באלה שכבר לא איתנו.

ראש וראשון הוא עזרי, שהיה החבר הכי טוב שלי. עזרי גר שני בתים ממני. הוא היה ילד נאה, רזה וספורטיבי. משום מה, הוא שבר יד ורגל די בתכיפות. אני זוכרת איך קינאתי בו על הגבס, זה היה סמל הכושר בעיניי. עזרי גם ידע לשאוף אוויר לבטן שלו, ולנפח אותה ככדור. ושיא השיאים, הוא שבר יום אחד את הצלעות, לאחר שנפל מעץ הצפצפה בחצר שבין הבתים שלנו. זה היה, כמובן, בקיץ, והוא נעטף בשריון גבס בחלק גופו העליון. פלגי הזיעה שזרמו שם שיגעו אותו, ואז, כמו החמורים בכניסה לבית הספר שלנו, הוא נשכב על הגב, הרים רגליים והתפתל לכל הכיוונים

.

לעזרי היה, משום מה, סוף עצוב. לא ראיתי אותו מאז שהתיישבתי בירושלים, אבל שמעתי שהוא התחיל כמורה להתעמלות, ומאוחר יותר ירש את חנות הנעליים של אביו. הוא התחתן והתגרש, והפך לאלכוהוליסט. מאוחר יותר, הוא נפטר, די צעיר.

אחריו, בא שרגא, המלך של השכונה. שרגא גר כמה בתים מעזרי. הוא היה מבוגר ממני בשלוש-ארבע שנים. הוא היה ילד שחרחר ויפהפה, לא פחות. הוא לא למד בכלל, אבל היה הכי חתיך, חזק וספורטיבי שאפשר. בשלב כלשהו, הם עברו לבית החדש שבנו, רחוק מאיתנו, מעבר לדרך רמתיים. מאז, נותק הקשר, ורק שמעתי שהוא הפך לנהג אגד והתחתן. כשבנו הבכור התקרב לגיל צבא, הם היגרו לארה"ב. זה היה לאחר שאחיו, ישראל הג'ינג'י היפהפה, נהרג בתקרית עם הסורים בקיבוץ דן. כשהם חזרו, הוא לא האריך ימים.

עוד ילדה שנפטרה ממש לא מזמן, היא רעיה שהייתה חברתי הלא ממש קרובה. רעיה הייתה ילדה מוזרה, סגורה ונטולת שמחת חיים. היא הפכה ללבורנטית, וחייתה עם הוריה עד לגיל מבוגר מאד. מתישהו, היא פגשה באוטובוס חייל של האו"ם, נהיה רומן, ואני מתנחמת בידיעה שהיא לא מתה בתולה.

מי שחי ופורח עד היום הוא אורי, השכן שלנו מעבר לגדר. אבי, שמשום מה לא סבל את המשפחה, ואת החיוך הערמומי של בנה, היה קורא לו אורק'לה גנב, בהגייה אידישאית. הוא לא היה יפה, גם לא היה ספורטיבי במיוחד. הוא הפך לנהג אגד, התגרש מתישהו, אין לי מושג אם הוא התחתן שוב. מה שכן, על פי דיווח של חברתי, הוא יושב עד היום, כל יום, בבית קפה בכפר סבא, עם חבריו הנהגים.

זה כל מה שאני יודעת על השכונה. שמח? עצוב? אין לי מושג, אלה הם החיים מה שכן, ברור מכאן, אין בכלל שאלה, שלא כדאי להיות ספורטיביים. זה לא מאריך את החיים.

רמתיים, שנים ראשונות. מי הלך ומי נשאר (מקור: פיקויקי)