ייתכן כי כשהתורה מדברת על "חכם לב", הכוונה היא לאנשים שניחנו באינטליגנציה רגשית גבוהה, בעלי רגישות חברתית מפותחת, שהיא חכמת הלב המבוקשת

{א} וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה: {ב} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָֹה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂת אֹתָהּ: {ג} וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: {ד} וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: {ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

***

הביטוי "חכמת לב" נזכר לראשונה בפרשת בניית המשכן: שמות לא ו: "...  וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ", וכן שמות ל"ה י', שמות לו א-ח; המשכן הוא לא רק מבנה חיצוני, הוא מסמל את נוכחות ה' בלב עם ישראל, ולכן גם האנשים העוסקים בבניינו חייבים להיות חכמי לב.

החכם בספר משלי מלמד את תלמידו להפנים את דברי החכמה, כי רק כך יוכל להינצל מפיתויים :משלי ב י: "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם"

משלי י ח: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט"- הפסוק מנגיד בין החכם, הלוקח את המצוות אל ליבו ומפנים את משמעותן, לבין האוויל, המקיים את המצוות באופן שטחי בלבד, בעקימת שפתיים.

***

על-פי הנצי"ב מוולוז'ין, (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בקיצור הנצי"ב מוולוז'ין  1816 –1893 שהיה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-199, הביטוי "חכם לב" מציין אדם שיש לו אינטואיציה; אדם שהלב שלו מרגיש ויודע את התשובה הנכונה גם בלי שלמד.

פסוקים נוספים:

(משלי יא כט): "עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ, וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב"( פירוט )

(משלי טז כא): "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח"( פירוט )

(משלי כג טו): "בְּנִי! אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי"

(איוב ט ד) "חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם"

***

בן ציון בר-שלום (רב ההסתדרות) כותב שכשהקב"ה מסיים להנחות את משה, הוא אומר לו לאסוף את כל חכמי הלב לעשות את עבודת המשכן.

פירוש נוסף לדברים, שמתאים גם לתקופתנו –המושג שנקרא "אינטליגנציה רגשית –(EQ). היום אנחנו יודעים כי אינטליגנציה רגשית היא אחד הגורמים החשובים בהצלחתו של האדם במגוון תחומים בחיים. אם בעבר אדם היה נבחן רק על פי רמת המשכל שלו (I.Q), כיום ה- EQ מהווה מדד חשוב לבחינת כישוריו של האדם ויכולתו להתמודד עם מצבים שונים שיעמדו בפניו, בין בחיי העבודה ובין בחיים האישיים.

ייתכן כי כשהתורה מדברת על "חכם לב", בפרט כשהמדובר בבניית המשכן, הכוונה היא לאנשים שניחנו באינטליגנציה רגשית גבוהה, בעלי רגישות חברתית מפותחת, וזוהי חכמת הלב המבוקשת.

***

פרופ' אהרון ברק, שכיהן כנשיא בית המשפט העליון (1995–2006), כותב בספרו "שיקול דעת שיפוטי", כי לאינטואיציה יש תפקיד בשיקול הדעת של השופטים וכי השופט פועל "על פי אותה תחושה פנימית היוצרת קשר בין הבעיה לבין פתרונה", עד כי "לעיתים חש השופט בתוצאה הרצויה, עוד בטרם נתן לעצמו דין וחשבון באשר לדרך הראויה בה עליו להגיע לתוצאה הראויה". רק בדרך של הילוך לאחור, הוא מגבש לעצמו את העיקרון שהוא צריך לפעול על פיו, משום ש"השופט הוא יצור אנושי, והאינטואיציה ממלאת תפקיד חשוב בפעולתו של כל אדם.

צילום: DAMIAN NIOLET  שם התמונה: איזון מוח-לב

***

ישורון קשת (1893‏-1977) משורר עברי, מסאי, מתרגם ומבקר ספרות ואמנות, שפעל בארץ ישראל, בטרום תקופת המדינה ולאחר הקמתה כותב:

מקניט את הנפש עד למבוכה מיעוט חכמת הלב בקרבנו. ואין כוונתי כלל לאותה “רוח אלוהים” אשר בזכותה יכלו בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך לעשות אוהל מועד במדבר. כוונתי לאותה חכמת החיים הפשוטה שבהרגשת המידה ושבכוח השופט, נחלת כל עם וכל קיבוץ אשר קבע חיים לו ומסורת חיה לו.

מסתבר כי, חכמת חיים היא פרי המסורת היושבת על מילאת ועל הקבע; ואילו תמורות ועקירות וייסורי הסתגלות והיקלטות יש בהם כדי להפחית מסאת פריו של הניסיון וממידת הוותיקות התרבותית. והלא עוד בטרם יספיקו צאצאי אברהם יצחק ויעקב לגבש חכמת חיים מסוימת בארץ כנען כבר גרשם הרעב לארץ גושן, ועוד קודם שזכו למשהו מעין עצמיות יוצרת בצילה של מלכות פרעה, כבר יצאו לנדודיהם במדבר עם משה ולמלחמת הכיבוש עם יהושע. תקופת הבית השני, המלאה מהומות ולבטים, אינטריגות וגזירות, פורעניות ומרדות מבפנים והשפעה מתחלפת בהשפעה מן החוץ – יוונים הולכים ורומאים באים – ודאי שלא יכלה לגבש חכמת לב בטבענו הרתחן, הנקלע מקיצוניות אל קיצוניות.

הלא גם בשביל מלאכת מחשבת פולחנית בארץ לא זרועה דרושה היתה, כאשר ידע משה, חכמת הלב – ועל אחת כמה וכמה בשביל ליצור את הרפובליקה היהודית המודרנית, יצירה כל כך מורכבת ומסובכת, אשר שכל ואינטואיציה, חכמה וכלכלה, מדעים ואמנות, כדי לצעוד בה צעד אחד קטן לפנים. וכיצד יהיו ידיים לפעלנו, אם גורם מכריע זה, חכמת הלב, חסר בנו, בוני המדינה, אפילו במידה המינימלית, הדרושה כדי להבין את ההכרח לבנות את המדינה?

התשובה היא, כנראה: רק בדרך אי רציונלית, כדומה לדרך בה קיבלו אבותינו את התורה: למרות רצונם! כשם שעצם נשמת היהדות ניתנה לישראל מתוך “כפיית הר כגיגית” עליהם, כך גם הגוף המודרני להחזקת הנשמה הזאת בעולם חדש – פיקוח הנפש הגשמי, שהתולדה הלאומית מביאה לנו בדורנו – ניתן לנו חרף רצוננו. 

למרות רצוננו יש לנו רפובליקה יהודית. על אפנו ועל חמתנו קמה מדינת ישראל – קמה ברצונו של מיעוט זעיר ובניגוד לרצונו הגלוי של הרוב הגדול והמכריע בעמנו. ודומה הדבר, כאילו אין בנו די חכמת הלב אפילו להחזיק במה שניתן לנו בלי עזרתנו וכמו על כורחנו. אבל גם זה, לא יעמוד לנו להרוס את הבניין המופלא, שההיסטוריה בונה לנו עתה למרות רצוננו ...

***

ומי יודע? אולי התחכם לנו חוש הקיום הנצחי, ובאופן הומיאופאתי, כביכול, כדרכו לא אחת, צייד אותנו בתכונה, שהיא היפוכה הגמור של זו החסרה לנו – כדי שתפעל במקומה: את תכונת העקשנות ההיסטורית, הקלאסית, שנתגלתה עוד ביוצאי מצרים (ושהיא, כמובן, ההיפך הגמור מחוכמת הלב) ...

מה שלא נשיג אפוא בדרך חכמת הלב החיובית, אולי נשיג דווקא, איך שהוא, על ידי קשי העורף השלילי? (תשי"ג (1953)

נראה כאילו קשת כתב את דבריו בימים אלה.