כשאמא הייתה נוסעת אל אחיה מוט'קה ומשפחתו במושב שאותו הקים, בעמק בית שאן, היא הייתה מביאה בקבוק שמן ושקית סוכר כמתנה. כך נראתה הציונות של הוריי

אתם, כמוני, בוודאי למדתם את תולדות הציונות מהספרים. אז הרצל כתב ככה, ואחד העם כתב ככה. הורינו קראו את זה, וישר עלו לאונייה שהובילה אותם לארץ. אבל יש גם סיפור אחר, לא פחות אמיתי, ואותו אבי סיפר לי כשכבר היה זקן, ולא עשה חשבון לאף אחד.

 אבי גדל בעיירה בשם רוז'ישץ', בצפון-מערב אוקראינה, על גבול פולין. הם לא היו עשירים, אבל היה להם בית עם גינה שטופחה באהבה על ידי סבתי. אבי ספג שם את אהבת הטבע שלו, ואת הרצון לעקוב אחר ציוצי הציפורים. ואז הגיעה מלחמת העולם הראשונה, עם החזית על יד אותה עיירה. ביתם של סבי וסבתי נשרף על ידי הצבא האוסטרי ב-1915. מדוע? סתם ככה, בא להם.

סבי וסבתי, כל משפחתם וכל העיירה הפכו לחסרי כל. הם נדדו לעיר גדולה יותר בסביבה, שם, מן הסתם, חיו על קצבה שנתרמה על ידי יהודים עשירים. אבי, שהיה בן 14, נדרש ללכת לישיבה, וכמובן לאכול אצל פטרון עשיר. וכך, יום אחד, הוא דפק על דלת כניסת המשרתים של עשיר כלשהו, הטבחית פתחה, והוא אמר לה שהוא מבקש לאכול אצלם יום בשבוע. משהו נשבר פתאום,  והוא פרץ בבכי נורא. הוא פרץ בבכי גם כשהוא סיפר לי את זה, כמעט שבעים שנה מאוחר יותר.

לא פלא, שלא הרבה זמן אחרי זה, הוא ברח לאודסה. גם שם הוא היה רעב, אבל לפחות הוא לא הכיר אף אחד. הישיבה התיכונית שבה למד, ישיבה שבה ביאליק לימד, הטיפה לתלמידיה לעלות לארץ. על כן, ב-1920 הוא הפליג באונייה לחוף יפו. משם הוא עלה ברגל לירושלים, כי לא הייתה עליו פרוטה. כאן, הוא גר במרתף אצל זוג תימנים שהאכילו אותו וטיפלו בו כשהיה חולה. רק כשסיים את הסמינר למורים, הוא זכה סופסוף למשכורת. לפני כן, עבד קצת פה ושם, ולפעמים אכל בביתם של מורי הסמינר הטובים, ובראשם יהושע אביזוהר הנפלא.

לאמי הפולנייה היה כמובן סיפור אחר, הרבה יותר אריסטוקרטי. היא גדלה בביתו של תעשיין טקסטיל בכפר קטן ליד ביאליסטוק העיר הגדולה. ביאליסטוק הייתה עיר יהודית במידה רבה. מה הם עשו בכפר? שם היה המפעל של סבי, שהעסיק גויות פולניות. במלחמת העולם הראשונה הם כמובן רעבו כמו כולם, ויצאו לחפור תפוחי אדמה בשדות המושלגים. על כן, כשאמי הגיעה לגיל תיכון, שלחו אותה לבית דודתה העשירה בביאליסטוק.

הדודה ברש הייתה כנראה עשירה באמת. נותרו לי ממנה כמה צלחות מרשימות ביותר. לא היו לה ילדים, והיא אהבה את אמי מאוד. אמי נשארה אצלה עד סיום הסמינר למורים בוולקוביסק. אגב, גם התיכון וגם הסמינר היו של תנועת "תרבות". היא ואחיה מוט'קה עלו לארץ ב-1925. מוט'קה הפך לחקלאי, אמי התחתנה עם מורה. שניהם לא היו הכי עשירים. כשהיא הייתה נוסעת אל מוט'קה ומשפחתו במושב שאותו הקים, בבית יוסף בעמק בית שאן, היא הייתה מביאה בקבוק שמן ושקית סוכר כמתנה. כן, ככה נראתה הציונות של הוריי.

 בית יוסף 1939. בקבוק שמן, שי לחלוץ (צילום: קלוגר זולטן/ לע"מ)