איפה הפרחים האלה עכשיו? רובם הושמדו בחוסר תשומת לב. לא חבל? אני זוכרת כמה שמחה הם הביאו לילדותנו

הצד המזרחי של חצר בית הוריי היה מופרד מהשדה על ידי שדרת עצי חושחש. עצי חושחש? אתם אומרים, אולי אתם לא יודעים שהם מלאים בקוצים, אין גדר טובה מזו. אל השדה הגענו לכן בדרך מסביב, וטוב שהגענו, לא היה שדה יפה ממנו. באביב הוא היה מלא פריחה מבושמת, היינו רובצים על אדמת החמרה נושמים ונרגעים.

מה היה שם? היו גלדיולות שמישהו שתל כדי למכור, אבל התייאש. היו המון פרחים קטנים, שאת רובם היום אני לא מסוגלת לכנות בשם. והעיקר, באביב פרחו שם צבעונים. לא, הם לגמרי לא דומים לצבעונים של ירושלים – הגבוהים האצילים, עם הגבעול הארוך. אלה היו צבעונים של השרון, קטנים, נמוכים, כמעט בגובה האדמה, אבל יפים. אהבנו אותם, לא היה טעם לקטוף מהם, הם לא נכנסו לשום כד פרחים.

מצפון לבית הוריי היה השטח הענקי של גולדברג. היו שם שדה, פרדס וכוורת. השטח היה מוקף בגדר של רשת, ומוגן על ידי שער ענק של רשת. אבל כשהיינו צעירים יכולנו לזחול מתחת לשער, ולהגיע לכלניות האדומות שבכניסה. קבוצה אחת הייתה מתחת למשוכת הצברים, שהפרידה בין השדה לבין הפרדס של השכנים. ממש ליד אבן הריחיים, שהיום אומרים שהיא מהתקופה הביזנטית. קבוצה אחרת הייתה בתל ממש בכניסה, שתמיד נראה תל, ולא משהו טבעי. לא יודעת אם חפרו אותו היום, יש כל כך הרבה תלים במדינה. את אבני הריחיים לקחו למוזיאון. היינו זוחלים ויושבים בין הכלניות, זה היה אושר.

אותו תל, בצד השני של הרחוב, תמיד לקראת הפסח התמלא בחרציות צהובות וגדולות. הייתי קוטפת, ומביאה לאמא שלי לקראת החג.

עוד מקום קסום של כלניות היה בשכונת הדר, שהיום שייכת להוד השרון. היינו הולכים והולכים, זה היה רחוק, ולדעתי הגענו בסוף אל ממול לנווה נאמן. שם הייתה גבעת כלניות אדומות יפהפייה, שם גם הרשינו לעצמנו לקטוף, כי היו ממש הרבה.

מתחת לגבעה היו הביצות של הנחלים הנשפכים לירקון. היום, כל האזור מלא במבני היי-טק. הביצות היו גדושות בנרקיסים, היית חייב במגפיים, אחרת טבעת בבוץ. אני עוברת שם, לפעמים, ומחפשת נרקיס אחד, ואין, הם נעלמו. אולי עדיין נותרו כמה באזורים חבויים ליד הנחל. גם זו הייתה הליכה ארוכה ומייגעת מהבית שלי. בכל זאת, אני זוכרת מספר פעמים שהגענו עד לשם.

עוד פרחים ששימחו את ילדותי היו האירוסים הסגולים הקטנים שצמחו בגבעה על יד ביתו של שרגא המלך של השכונה. אלה היו אירוסים קטנטנים שהיו נפתחים לקראת הערב. גם אותם לא קטפנו. היינו עומדים ומסתכלים.

איפה הפרחים האלה עכשיו? רובם הושמדו בחוסר תשומת לב. לא חבל? אני זוכרת כמה שמחה הם הביאו לילדותנו.

עצי חושחש? הם מלאים בקוצים, אין גדר טובה מזו (מהדף: גן רינה סמילנסקי)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג:  עידן השוק החופשי