אט אט, הראש יתרומם, הגוף יתיישר, האהבה והגעגוע יקבלו מקומם, הנשימה המכווצת תחזור להתמלא ולהתרחב בין כאב לגעגוע, בין הרבה יש לאין שמסביבם, ובתוכם

 

 אני מקשיבה לשיר שאחותי האהובה, חלק ענק מליבי , הקדישה לי לפני מותה, לפעמים כל יום, לפעמים אחת לשבוע, לפעמים פעם בחודש. זה לא שיר שהייתי מקשיבה לו אם הוא לא היה ממנה, כי אני יודעת שהיא לא סתם בחרה אותו עבורי. היא שיגרה אליי את התזכורות שכל בן אנוש צריך לתחזק, לתרגל, להפנים כדי שיהיה לו ובו טוב. גם אם הוא מריח קצת קיטש וטחון עד אינסוף...

 

ויש גם את שיר החופה שלה, שאותו נתתי לה ממני, כי לא הייתי בכיוון של חתונה והיא כבר כן... והוא מגיע אליי, השיר הזה תמיד ברדיו ותמיד מחובר למציאות המורכבת שאני פוגשת בחוץ כשהוא מופיע. והוא תזכורת שהאהבה חזקה מהכול והיא לא מתה. גם האהבה שלה אבל גם של השיר שהפך לשיר שלהם.

 

ויש רגעים שאני ממש מדברת איתה, גם עם אחי, גם עם אבא. שואלת מתוכי אליהם. לא תמיד מקבלת תשובות, לפעמים אני פשוט יודעת שהם עונים: שזו דרכם לענות

 

או שאלו תשובות שאאלץ למצוא לבד, כמו הלבד שבי מאז שעזבו.

כשאני עוברת משהו משמעותי, באופן כמעט אוטומטי הם מופיעים. בתוכי ומסביבי. הם כל כך איתי שאני באותה מידה חווה את כאב העדרם ויודעת שהנוכחות שלהם והחוסר הכואב הזה ילוו אותי לעולם.

אני מבקשת לחלום אותם בכל לילה, כשהם מגיעים (לא הרבה) לחלומות שלי, אני נהנית מכל רגע ואז קמה ומתרסקת מחדש מחוסר וגעגוע וחושבת כל היום מה הם רצו להגיד לי באופן בו הגיעו

***

אני חושבת על מה היו אומרים, איך היו מגיבים, אם הם גאים בי, אם הם רואים הכל, גם את מה שמעולם לא ראו ברגעים שבהם הייתי רק איתי, או עם המשפחה שלי ומה הם עושים עם כל המידע. אם הם ביחד עכשיו, אם הם בכלל משהו שממשיך, או שזה רק מה שבתוכי שמתקיים איתם.

 

לא בחרתי לכתוב על מוות ואבל של מישהו קרוב, אבל יש בי חלק שיודע בתוכי כמה חשוב לתת לו מקום ובעיקר מילים שכל כך קשה למצוא כשזה מכה בך. שחשוב לבטא את שלל הקולות שיש בשבר הזה ובדרך חזרה לחיים אחרים בתכלית ממה שהיו לפני.

כן,

אדם שמתאבל, אדם שחווה אובדן של מישהו קרוב עושה דברים כאלה כל הזמן. אינספור דברים נוספים שלא ציינתי:

מדבר עם תמונות, איתם המתים, עם מצבות, מתקשר עם סמלים אופייניים מהטבע שמחוברים לאהובם, מקשיב לשירים שהם אהבו או של כאלה שהמילים שלהם תופסות משמעות חדשה ובאים בול ברגע אחד מסוים ביום.

 

הם גם מדברים על היקרים להם, נזכרים, הם גם בודדים בכאבם כי הם מרגישים שאף אחד לא יבין זאת ולדבר עליהם זה לעזאזל ליפול על מישהו או לדכא את האווירה גם כשזה משמח אותם.

הם גם שומרים את כל מה שכתבתי פה לרוב בפנים.

כדי שלא יתפסו הזויים, תקועים, לא נורמליים, בדיכאון, שבורים.

***

הם שומרים בפנים כדי שאף אחד לא ידאג, כדי לא להכביד, כדי לא להוריד את האווירה, כדי שיראו שהם ממשיכים ומתמודדים.

אינספור א.נשים שליוויתי ושהתמודדו עם אובדנו של אהוב וקרוב, הרגישו לגיטימציה לשתף באותם חוויות צבועות ומתובלות בסיפורי חיים כשהם לא מאפשרים לעצמם לתת לכל אלה מקום; לבטא החוצה את כל מה שקורה בפנים, בתוכם מהרגע שמתו, שהשבעה מסתיימת והחיים לכאורה ממשיכים.

 

שומרים בתוכם מידע שהתפיסות בחוץ, כאלה שהם החזיקו באותה המידה עד שזה קרה להם, מונעות מהם לאפשר את בליל הרגשות הצמיגי והשחור שנדבק לחייהם וגוזל אתו עוד הרבה מעבר לתפיסות אלה, מעורר עוד אינספור שאלות ורגשות שהם בלתי נמנעים ובלתי נסבלים באותה המידה; שאלות שלעולם לא יהיה להם מענה שלם, כי הם לא פה לענות.

 

מי שחווה אובדן של מישהו קרוב זקוק לא רק ללגיטימציה לדבר אלא למי שיכול לשמוע ולומר לו שהוא לגמרי נורמלי, שזה לגמרי טבעי שירגיש ככה, כואב, עצוב, מרוסק.

מישהו שייתן לו להרגיש שזו לא בושה וזה לא טירוף או דיבוק שנכנס בו; מישהו שיגיד שככה זו אהבה שהתנפצה ושלא כמו זו של רומן רומנטי , שברון ליבה לא עובר כשמוצאים אהבה חדשה, אין לה תחליף ואגב להבדיל מהם היא לא מתה. רק מתעצמת, חדלה להתקיים באופן בו היינו רוצים אבל בה בעת מלאת חיים וקיימת בתוכנו שזה שורף תנשמה ומכביד על הגוף.

***

מי שחווה אובדן של אהוב צריך עיניים טובות שיזכירו לא שגם ברגש הכי מטורף שהרגיש הוא חצה עוד הר שמנע ממנו את הדרך ושחלילה לא איבד את חוש הכיוון למקום של אי שפיות .

מישהו שיוכל להקשיב ושלא ייבהל מכל אלה לא מהמפגש עם המוות ולא מהרגשות שמגיעים באבל של מישהו אהוב.

 

מישהו שיגיד שהמחשבות הבלתי פוסקות שהכי מעירות שוב ושוב את אותם רגשות כואבים מנשוא ללא היכולת לתת בכלל מילים למה אני עובר ומרגיש הם חלק מהחיים שלו עכשיו ושהם יישארו תמיד, ישתנו אבל לא יפסיקו.

מישהו שיהיה שם, לא משנה מי, שייתן להם להיות אנושיים ולהרגיש את מה שמרגישים, שיסמוך על הכוחות שיש בתוכם ,שירן להם להיות מי שהם.

 

שילך איתם בדרכם וכשהם נופלים או סוטים מהדרך, או נתקלים בהר או מערה, ללא מוצא שייתן להם לנוח ולחדש כוחות לטפס ולצעוד מהחשכה בחזרה.

מישהו .. שירגישו פחות לבד.

 

אט אט, הראש יתרומם, הגוף יתיישר, האהבה והגעגוע יקבלו מקומם, הנשימה המכווצת תחזור להתמלא ולהתרחב בין כאב לגעגוע, בין הרבה יש לאין שמסביבם, בתוכם.

 

אט אט, מה שנקרא חיים ישוב להיכנס בתוכם ולעשותם גרסה חדשה של מי שהם, של מה שהם בוחרים בכל רגע מחדש עבורם...

 

כי לאבד מישהו שאתה מאוד אוהב, זה ללכת לאיבוד בעצמך ולשוב לדרך, חדשה, מסועפת, אחרת, שמתגלה אט אט עבורם ומי שיצעד שם איתם, ראוי שיזכור שזו דרכם ולא מה שהיו רוצים בשבילם.

 

ועדיין,

אפשר לתת יד ולהאמין, לעטוף ולחבק ובעיקר לקבל את האמת הפשוטה שהמתים האהובים שלהם לעולם יחיו בתוכם.

ו"הזמן שיעשה את שלו" יחלוף, אך לא ישכיח לרגע את היותם ואת הכאב והגעגוע שבהעדרם..

 

התמונה: צילום פרטי.

טבע במלוא הדרו ממרפסת הבית שעזבתי לפני ארבעה חודשים.

שבר באמצע ענן או שביל לאי שם?