בְּאֵ֣ין חָ֭זוֹן חֲלוּפִי | חן יחזקאלי
בְּאֵ֣ין חָ֭זוֹן יִפָּ֣רַֽע עָ֑ם וְשֹׁמֵ֖ר תּוֹרָ֣ה אַשְׁרֵֽהוּ
מ"ג משלי כט יח
לאחרונה נעניתי להפצרותיה של בת דודתי, רותי היימן, והלכתי סוף סוף לשמוע את משה רדמן. תודתי לה. מקום המפגש הקרוב ביותר למקום שהותי בטבריה היה בקיבוץ מזרע. המפגש היה מתוכנן לשמונה בערב, ואני מסיים ללמד בזום בשבע וחצי, ולא היה סביר שאגיע בזמן. יצרתי קשר עם מארגן המפגש, ד"ר רועי קובריק, והוא הסכים לאפשר לי להעביר את השיעור ממשרדו בקיבוץ. תודתי לו.
הוויקיפדיה מתארת את משה רַדְמָן אָבּוּטְבּוּל כאחד ממובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, יזם ומשקיע היי-טק, יוצר תוכן, מרצה ויועץ בתחום החדשנות ועציר סדרתי. אני רואה אותו כמנהיג מדיני. הוא היחידי הידוע לי בפוליטיקה הישראלית שאינו נרתע מלחלוק על חבריו הקרובים, מלהביע הערכה לאנשים שאינו מסכים איתם, מלהודות בעובדות הסותרות את רעיונותיו, מלשאוף לתיקון המצב גם כשנראה כי אין סיכוי, מלשאול מה נדרש, ומלהצביע על מה שנדרש גם כשאינו סביר בעליל. והוא היחידי הידוע לי שאינו משתתף בנוהג לדון בכל חלופה שעל המדוכה ולהביע את דעתו בעדה או נגדה, לפני שהוא שואל, מהן החלופות. והוא היחידי הקורא להקמתו של הלאום הישראלי.
בסוף הרצאתו שאלתי אותו: האם אתה מודע לכך שבדבריך אתה למעשה קורא להקמתו של הלאום האזרחי הישראלי? זו שאלה שהפניתי לרבים לפניו. תמר גוז'נסקי השיבה לי כי זוהי שאלה ראויה לחוג לפילוסופיה. עוזרו האישי של הד"ר סרי נוסייבה, אליו הפניתי את אותה השאלה ביחס ללאום הפלסטיני, השיב לי בכנות כי מעולם לא חשב על כך, וכי עליו לחשוב. תשובה זו הייתה תמוהה – נוסייבה היה מומחה במדע המדינה והזדהה כלאומי פלשתיני – אך הערכתי אותה. זה היה לפני קרוב לשלושים שנה. הוא עדיין לא סיים לחשוב. יוסי שריד השיב לי כי אני מבלבל את המוח, הלאום הישראלי קיים בדמותו של העם היהודי. יושב ראש ומקים "תג מאיר", גדי גבריהו, השיב כי אינו עוסק בפוליטיקה. אודי כהן, יושב ראש הפורום להסכמה אזרחית, השיב לי כי אלו מילים ריקות.
עמראן כנאנה, מנהל המרכז היהודי ערבי לשלום בגבעת חביבה, השיב לי
כי אני צודק אבל הזמן אינו בשל להצהיר על כך. יניב שגיא, באותו
התפקיד, לא השיב לי עד היום. שני היוצאים מן
הכלל הם הדס דניאלי ילין, המתמודדת על ראשות התנועה הקיבוצית, ומשה רדמן. ילין
אמרה לי לפני כחודש כי היא לא חשבה על כך במונחים אלה, אבל התשובה היא כן. רדמן השיב לי:
כן. חד משמעי.
אישה נוספת בקהל אמרה שצריך לשים את כל העניינים האחרים בצד ולהתרכז בשתי המשימות הבוערות: השבת החטופים והדחת נתניהו. הוא השיב שהוא מסכים כי אלו המשימות הבוערות, אך יש עוד משימה בוערת: גיבוש חזון. אם נצליח להפיל את נתניהו בלא חזון, אזי בבחירות הבאות נקבל את בן גביר כראש ממשלה. בכך ביטא רדמן הכרה באמת בסיסית במדינאות. ידוע לכל כי באין חזון ייפרע עם. אך רדמן הוא אחד היחידים שיודעים כי בְּיֵשׁ חָזוֹן יחיד, באין חזון חלופי, גם אם רוב העם מתנגד לחזון הקיים, חזון זה ינצח. זה לא צודק, אבל זהו ההגיון הפנימי של המצב, וזה המצב.
מנהיג אינו מכחיש תקוה בשם העובדות וגם לא את העובדות בשם התקוה. מנהיג מעמיד תקוות ועובדות אלה למבחנן של אלה, ואת שתיהן לכל מבחן רלוונטי. מנהיג אינו מניח לדעתו שתנוח. משה רדמן הוא מנהיג.
רדמן בפגישה עם אנשי בריאות הנפש. אינו מניח לדעתו שתנוח (מ-FB)
דיאגנוזה מדויקת
כתיבה נפלאה, מלאת תובנה וחן. גם הדיון הרציני ביותר מלווה בחיוך קל ובבהירות הנושאת איתה רוח של אופטימית.
עברו הפיל והיתוש את המהר ..
מסכים לחלוטין שרק אם יהיה חזון אפשר לבנות את ישראל. החיבור בין מדינת הלכה, שתי מדינות, מדינת שני עמים, מדינה דמוקרטית ועוד נראה בעיתי. אבל - לשים באותו משפט את רדמן וילון , שמסיבות סמויות או פחות זאת כבר אומנות. שמח על התוצאות. ימים יגידו