חסר רכיב

ארבעה חודשים בעזה – מה שראו עיניי | יותם כהן

18/02/2024

 וכל הזמן, בראשי מרחפת מחשבה. על מתי יגיע הפצוע הראשון. אשתף שמאז השחרור מהצבא לא ממש התעסקתי במקצוע רפואי; מה אם לא אדע מה לעשות ברגע האמת? מה אם אזדקק לבצע פרוצדורה רפואית, ואכשל?


אז אחרי 4 חודשי מילואים, מתוכם חודשיים בלחימה משמעותית בעזה באזור חאן יונס, אני מסיים כעת את שירות המילואים שלי, ומתחיל את תהליך החזרה לחיים שהיו לי לפני המלחמה.


שמתי לב שהדבר שהכי מורכב עבורי בלחזור למציאות ולחברה, היא התקשורת עם הסובבים אותי. זה הדבר שאולי הכי הפתיע אותי, כי מי שמכיר אותי יודע שאני האדם הכי תקשורתי שיש. לא שומר שום דבר בבטן, רק מחכה לספר מה עובר עליי לחברים, למשפחה, ולא נעים לומר.. אבל אפילו לאנשים אקראיים שאני פוגש ברחוב.


ובכל פעם שחזרתי להתרעננות מהלחימה, ועכשיו בסיומה, אני מרגיש שאני לא מכיר את עצמי. פתאום כשאני חוזר הביתה מעזה, אני לא מסוגל לספר על מה שעברתי. לא רק על הזוועות שנחשפתי אליהם והאירועים הקשים, אלא באופן כללי אני לא מוצא את המילים לספר ולתת מילים למה שאני חווה.

***

מה שכן הצלחתי לעשות לכל אורך המלחמה, הוא לכתוב. מה-7.10 כתבתי על בסיס קבוע במחברת שלי. בעזה הייתי כותב המון. כמעט כל יום. מול המחברת הייתי מרשה לעצמי להוריד את כל מנגנוני ההגנה, כל השריון שעטיתי על עצמי בסביבת שאר הלוחמים, ושיתפתי את דפי הנייר בכל תחושה ורגש שחוויתי. 

אז הנה אני, משתף אתכם ואתכן בחוויות הלחימה שלי, מזווית ראייה של פרמדיק בגדוד צנחנים במילואים. אולי כי זו הדרך שלי לעבד ולתת מקום לחוויות שחוויתי שם.


חלק מהתיאורים שאכתוב לא קלים. אבל היה לי חשוב להכניס אנשים מבחוץ לחוויה שאני ועוד רבים חוו, ולדייק בפרטים ובתחושות שהיו שם. ומלבד החיסיון של הפצועים וההרוגים, לא לחסוך במידע. כי זו המציאות, זו החוויה שחוויתי, ואני לא מרגיש צורך לייפות או להסתיר חלק ממנה. אז אם הקריאה עלולה להשפיע לרעה על מישהו/י, זה ממש בסדר אם תפסיקו לקרוא עכשיו.


 אני יודע שלוחמים רבים נמנעים מלשתף על חווית הלחימה, בדרך כלל במחשבה שזה שומר על הסביבה שלנו. בעיניי יש חשיבות אדירה בשיתוף, במיוחד בשביל החיבור חזרה לסביבה הקרובה. הכנסת הסביבה לעולם המקביל שחיינו בו, יכולה לעזור להתמודד עם תחושת הזרות - שעלולה לאפיין חזרה מהמלחמה לסביבה האזרחית שלא חוותה את הלחימה.


 

 מלבד החיסיון של ההרוגים והפצועים, לא לחסוך במידע (צילום: jdn.co.il) 

***

רקע קצר לחיי טרם ה7.10- בערך חודש לפני שפרצה המלחמה חזרתי ממסע ארוך במזרח. במשך שנה טיילתי ברחבי אסיה, בין נופים מרהיבים ותרבויות מרתקות. הייתי הכי חופשי שהייתי בחיי והרגשתי שאני מצליח להגשים כל חלום שהיה לי.


חזרתי בתחושה שאני מוכן לגמרי להתחיל את הלימודים באוניברסיטה. בדיוק עברתי לדירת שותפים חדשה בירושלים והתחלתי לנחות מהמסע הארוך והמשמעותי שעברתי.


ואז הגיע בוקר שבת. הוקפצתי לבסיס ומיד התחלנו לארגן ציוד לקראת הירידה לעוטף עזה. המראות שקיבלו את פנינו גרמו לכיווץ ענק בלב. הרכבים השרופים, ההרס האדיר, גופות המחבלים ששרועות בצידי הכביש. איך אחד האזורים הכי שקטים ויפים במדינה, האזור שאמא שלי גדלה בו, (נחל-עוז ע.ד) שהיה בית לסבא יוסף וסבתא מרים והדודים והדודות שלי, הפך ברגע לזירת מלחמה? עברנו בבארי, בכפר עזה, באזור המסיבה ברעים. הכל הרגיש לא מציאותי. את מראות החורבן וההרס עיניי לא יצליחו לשכוח.


וכל הזמן, בתוך הראש שלי מרחפת מחשבה. על מתי יגיע הפצוע הראשון. אשתף שמאז השחרור מהצבא לא ממש התעסקתי במקצוע רפואי, והפעם האחרונה שטיפלתי בפצוע קשה הייתה לפני כמה שנים טובות. עלו תהיות רבות. האם אתפקד כמו שצריך? מה אם לא אדע מה לעשות ברגע האמת? מה אם אזדקק לבצע פרוצדורה רפואית, ואכשל? 

***

התהיות האלו עוד נשארו איתי חודשיים ארוכים עד שקיבלו תשובה.

אחרי שיצאנו מהעוטף, התחלנו להתאמן. בלי סוף. מהקפצה להקפצה, מאימון לוחמה לעוד אימון רפואי. עברנו לכוננות בגליל ולאחר מכן ברמת הגולן. כל מה שהתעסקתי בו ביום-יום היה להכין את עצמי ואת שאר הפלוגה כדי שנהיה הכי מוכנים שאפשר לאירוע רפואי.


אז אחרי חודשיים ארוכים, שבסופם הרגשנו שאין מוכנים מאיתנו, הגיע הזמן לדבר האמיתי.

לכל אורך המילואים, היה לי ברור שזו המלחמה הכי צודקת שיש. ובכל פעם שהפחד הציף אותי, הזכרתי לעצמי שלמען המטרה הזו, של לקיחת חלק במערכה להשבת החטופים והחטופות והגנה אמיתית על מדינת ישראל - אני מוכן לסכן את חיי.


וזו התחושה שהשתדלתי להחזיק כשנכנסנו בתחילת דצמבר לחאן יונס. 

עברנו את הגדר עם אור ראשון, אותה גדר שנפרצה ב7.10. התחושות בהתחלה היו בעיקר של התרגשות. הכל היה נורא מסקרן. כמה שמענו על עזה לפני הכניסה, והנה סוף סוף אנחנו שם, חלק מהמערכה.


הסקרנות התחלפה מהר מאוד בדריכות שיא, כשהתחלנו לשמוע יריות ופיצוצים בקרבתנו. וכבר ביום הראשון אני מוצא את עצמי מדלג בין מטעים ואזורים חקלאיים, לתוך בתי ספר ובתים הרוסים, תוך כדי שצלף יורה עלינו, ואנחנו לא יודעים מאיפה בכלל.



איכשהו לא הטרידה אותי האפשרות שגם אני יכול להיפצע או למות (צילום: דו"צ)

***

את היום הראשון סיימנו ללא נפגעים. אנחת רווחה גדולה בהינתן כמות הירי שהמטירו עלינו. ביום הבא כבר נגמר המזל. צלף ירה באחד הלוחמים והרג אותו. אחר נפצע קשה, אבל יצא בחיים בזכות החולייה הרפואית שטיפלה בו. לא הגעתי לאירוע הזה כי הוא היה רחוק ממני, אבל כבר הרגשתי שהאירוע הבא מעבר לפינה. כל הזמן השתדלתי להחזיק את הדריכות הזו. היום, בדיעבד, אני נזכר שאיכשהו לא הטרידה אותי בשלב הזה האפשרות שגם אני יכול להיפצע או למות. אולי זה התפקיד, אולי איזה מנגנון הגנה שהחזקתי במוח ששמר עליי ואישר לי לתפקד.


יום למחרת כבר הגיע האירוע שחששתי ממנו. מחבלים התחילו בהתקפה משולבת על הכוחות שלנו. ירי RPG על מבנה ששהו בו כוחות שלנו, הסתערות של חוליית מחבלים על לוחמים מטווח קרוב וצלף שמחפש אותנו בו זמנית כל רגע.


קפצנו מיד, והגענו תוך רגע לאירוע. הדבר הראשון שאני רואה זה הרבה דם מרוח על הרצפה. ואז גופה של מחבל לבוש שחורים שרועה על הקרקע. ואז הדבר שהכי חששתי ממנו- שני לוחמים הרוגים, שוכבים על הרצפה בשלווה ודממה איומה.

***

כבר ראיתי בעבר גופות. בהכשרה במד"א, ובשירות הצבאי כשטיפלנו בפצועים מהמלחמה בסוריה כשתפסנו קו ברמת הגולן. הפעם זה היה שונה. לראות חייל על מדים, שוכב ללא רוח חיים, הייתה חוויה מטלטלת. יש מועקה בלב שאי אפשר להסביר. והמחשבה ישר נודדת למשפחות שלהם. לבת הזוג. לעתיד שיכול היה להיות. ולרגע יש מחנק בגרון, והעיניים מתחילות להתמלא דמעות.


אבל אז קוראים לנו בקשר ומדווחים על פצועים נוספים. ותוך רגע אני מוצא את עצמי מטפל יחד עם החולייה שלי ב-4 פצועים שהטנק שלהם חטף טיל.  

בשלב הזה אני זוכר את עצמי פועל על אוטומט. מתפקד בדיוק כמו שאני מצפה מעצמי. אני מספיק אפילו לחייך לפצועים, לשאול אותם איך הם מרגישים, ולהסביר להם מה התהליך שהם עומדים לעבור עד בית החולים. מטפל כמו שדמיינתי שאטפל, ומצליח להישאר רגוע. לא צועק, לא נכנע לבלגן וללחץ של הסביבה.


כשהפינוי הגיע, אחרי כמעט שעה, אחד הפצועים תפס אותי ביד רגע לפני שעלה על הרכב. הוא אמר לי תודה על הטיפול המסור, אמר שהצלחתי להרגיע אותו. חייכתי לעצמי, והרגשתי הכי גאה בעולם. 

באר"ן (אירוע רב נפגעים) של התפוצצות המטען, כבר היינו הרבה יותר מוכנים. הגענו תוך דקות ספורות, אחרי ריצה של כמעט קילומטר, שהרגישה כמו נצח. זה נראה כמו אירוע מסרט. כמות פצועים שלא הצלחתי להבין באותו רגע. צרחות איומות של כאב. המון דם על האדמה. כאוס מוחלט. ושוב, עובדים על אוטומט. מנסים להבין איפה אנחנו הכי רלוונטיים. יורדים לטיפול בפצוע אחד. אח"כ לפצוע הבא. מוודאים אלף פעמים שלא שכחנו שום איבר בסריקה, וששלחנו אותו לפינוי אחרי שעשינו את כל מה שאנחנו יכולים.


תוך כדי הטיפול אנחנו שומעים צרור, ומבינים שיורים עלינו. כולם משתטחים על האדמה, וזוחלים למקום הכי בטוח שמוצאים. ואז מתחיל המון ירי שלנו, וכבר לא יודעים מי יורה, אנחנו או המחבלים. אבל אז אני נזכר שיש עוד פצועים, וצריך לטפל בהם. וממשיכים, וכל כמה דקות אנחנו מגלים על עוד פצוע שלא זיהינו בהתחלה. ועדיין עובדים על אוטומט. ועוד פעם מפשיטים, ועוד פעם עוצרים דימום. ומסבירים שהכל יהיה בסדר. "אל תדאג, ביום שישי תשב עם המשפחה לארוחת שבת. אתה תראה". 

עד שנרגע, ומורידים דופק. ואפשר לקחת פעם ראשונה נשימה עמוקה.


זוכר שפעלתי על אוטומט... מספיק אפילו לחייך לפצועים (צילום: .jdn.co.il )


עד האירוע הבא. 

אני חושב שהסיבה שהאירועים הרפואיים המורכבים לא היו האירועים הקשים ביותר עבורי בלחימה, היא שבכל אירוע הרגשתי משמעותי. הרגשתי שאני אקטיבי. לא הייתי חסר אונים, וידעתי בבירור מה עליי לעשות. ובסוף האירועים הרגשתי תחושת סיפוק מאוד גדולה.


ולכן היה לי כלכך קשה באר"ן הבא. 

זה היה בשישי אחר הצהריים, בדיוק נכנסה שבת. השמש כבר התחילה לשקוע והשמים נצבעו בכתום ואדום. ופתאום התחיל ירי בלתי פוסק, מכל כיוון. כמות אש שאני לא זוכר בחיי. צועקים בקשר שיש פצועים. אבל אנחנו לא יכולים לחבור. כי הירי לא מפסיק, ואף אחד לא מבין מאיפה יורים עלינו.


זה היה האירוע הכי מורכב שחוויתי במלחמה, משתי סיבות. האחת - למרות שכבר ירו לעברנו מספר פעמים, זה האירוע הראשון שבו ממש נפל לי האסימון שאני יכול למות. ובמקרה הזה, עם הכמות המסיבית של האש שנורתה, הרגשתי באותם רגעים שזה פשוט עניין של מזל אם אחטוף כדור או לא. הפחד לאבד את החיים אחז בי, והוא היה מאוד מוחשי.


השנייה - הייתה תחושת חוסר האונים המתמשכת, כשבמשך כמעט שעה יש ירי בלתי פוסק, ואני מבין שיש פצועים קשה. ויש לי את היכולות לעזור להם כרגע, אבל אין לי את היכולת להגיע. לא אוכל לתאר את תחושת התסכול הנוראית הזו. זו הייתה השעה הכי ארוכה שחוויתי. שעה שתלווה אותי עוד זמן רב.

יחד עם כל האירועים הקשים שתיארתי עד עכשיו, היו רגעים רבים של שמחה. של צחוקים עם החבר'ה. 


שעות שלמות ששיחקנו קלפים, שחמט, שקראנו ספרים. דיברנו על החיים בלי סוף, כי מה כבר עוד יש לעשות בשמירה של שעה וחצי עם עוד בן אדם. וכך יצא לי להכיר אנשים נפלאים ומרתקים. אנשים מיוחדים שנכנסנו לי עמוק ללב, שביום-יום אין סיכוי שהיה לי פנאי להכיר את נפשם בכאלו רבדים. ואיזה כיף שזה קרה.


אבל מכל הרגעים הטובים בעזה (תתפלאו היו לא מעט) אירוע אחד נצרב אצלי יותר מכולם. נכנסנו לאחד הבתים שכבשנו, בית שנמצאו בו אמצעי לחימה ששימשו את חמאס. באחד החדרים, מצאנו דבר שלא ציפינו לו - קיר מלא במכתבים בעברית שהודבקו עליו. כשהתקרבתי להסתכל, ראיתי שאלה מכתבי ברכה לבת מצווה עבור ילדה ישראלית. באותם רגעים לא הבנו את הסיפור המלא ואיך המכתבים האלה הגיעו לשם, אבל היה ברור שהם נגנבו מבית ישראלי. הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא שצריך להחזיר לילדה הזו את המכתבים. ביקשתי אישור מהמפקדים לקחת את המשימה על עצמי, ומיד הסכימו. אז במשך כמה שבועות שמרתי את המכתבים אצלי בתיק. יצאתי להתרעננות הביתה בפעם הראשונה, ואחרי חיפוש קצר, מצאתי את הבחורה, שהיום כבר לא ילדה. כי הסתבר שהמכתבים נכתבו לפני 15 שנה. אז קבענו להיפגש. אני התרגשתי בטירוף לפני המפגש, ידעתי שקורה כאן משהו מיוחד.



תחושת חוסר אונים מתמשכת מול ירי בלתי פוסק (צילום: .jdn.co.il )

***

המפגש היה מאוד אמוציונלי. השבתי לה את המכתבים שאבדו, והיא סיפרה לי את הסיפור של משפחתה. גיליתי שאכן המכתבים נבזזו מבית הוריה בעוטף עזה ב-7 לאוקטובר, וכך הגיעו לבית בחאן יונס.


המפגש הזה הפיח בי תקווה. הרגשתי זכות אדירה להחזיר משהו כל כך סנטימנטלי שנגנב בכזאת אכזריות, ועוד מתוך הגיהינום בעזה. ולמרות שהסיפור הזה לא דרש ממני יותר מדי מאמץ, הרגשתי בעוצמה מאוד חזקה את הסיבה שאנחנו נלחמים בעזה.


ועכשיו, אני בבית. ואני שם לב שהחזרה למציאות יכולה להיות אתגר לא פחות קשה. אני מוצא את עצמי לא מרוכז, לוקח לי המון זמן לבצע פעולות פשוטות. כל החלטה הופכת לגורלית. אני חסר סבלנות ועצבני בלי סיבה נראית לעין. הדיסוננס בין החיים שהיו לנו שם לבין החיים שמתנהלים פה בבית, הוא תהומי ברמה שקשה להסביר. אבל כשאני מדבר עם עוד אנשים שחזרו מהלחימה, אני מבין שאני לא לבד בתחושות האלה.


אז בקשה קטנה לסביבה שלי ושל כל מי שמכיר לוחם או לוחמת שחזרו מעזה - תהיו סבלניים איתנו בבקשה. מסתבר שהסיפור הזה של החזרה לשגרה לוקח זמן…

אז זהו, אני מסיים את המלחמה הזו כשאני יכול להסתכל אחורה ולדעת שנתתי את כל מה שהיה לי לתת. שנלחמתי לצד אנשים אמיצים שהיו מוכנים להקריב הכל למען ההגנה על הבית. הרגשות מעורבים, עדיין יש חטופים רבים וחיילים שעוד נמצאים בעזה. אבל אני יכול ללכת לישון בלילה בידיעה שאת תפקידי עשיתי, בצורה הכי טובה שיכולתי.


והדבר היחיד שאני יכול לייחל לו, הוא שמהחושך הגדול הזה יצמח טוב. שאנשים יצליחו לתעל את הכאב העצום, את החור הענק הזה שנפער בלב, לעשייה חיובית. לקידום הערכים שהם מאמינים בהם. לעשיית טוב למען החברה. או אפילו פשוט לחייך ולהיות אדיבים לאדם שנמצא מולנו.

כי אחרת, כל המאמצים שלנו שם היו לשווא.


שרק נרבה בשמחה ועשיית טוב.

***

 יותם כהן,  בן 27, מהיישוב שהם, משרת כפרמדיק בגדוד צנחנים

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

תודה יותם

בת שבע | 19/2/2024

תודה לך יותם על שחלקת את הדברים האלו. זה היה כל כך חשוב עבורי לקרוא. בתור ישראלית, בתור אדם, בתור מישהי שמכירה אנשים שחזרו מעזה. 
תודה על מה שעשית עבור כולנו.

הלב שלי איתך במקום הזה שבו אתה נמצא. מקווה שאתה לוקח את הזמן לנשום עמוק, להיות סובלני עם עצמך, להיות רך ואוהב כלפי עצמך, מקבל את עצמך עם חוסר הריכוז, חוסר הסבלנותו קוצר הרוח.
אתה נשמע חזק ובריא ואני בטוחה שלא יעבור הרבה זמן ואתה תחזור לעצמך. 
ממרום שנות גילי, ולמרות שהדברים שעברתי שונים לחלוטין ממה שעברת - אני יכולה להבטיח לך, הזמנים הקשים עוברים, ואתה תמצא את השלווה בתוכך שוב. 
עם זאת - תהיה במעקב, אם אתה רואה שהמצב הנפשי שלך עדיין דרוך, עדיין חסר ריכוז תלך לטיפול פסיכולוגי. זה יכול להיות אפילו ממש קצר, רק כמה מפגשים וזהו. יש היום למומחים כל כך הרבה כלים שיכולים לעזור לך, ובריאות נפשית זה אחד הדברים החשובים ביותר. 
למעשה, הייתי ממליצה כבר עכשיו לקבוע תור. אבל עם מישהו מומלץ. אחרי שהנפש עוברת טלטלה כזו, כדאי לדאוג שאתה מחלים באופן הנכון. בדיוק כמו שהיית הולך למעקב רפואי אחרי תאונה גופנית. 
מאחלת לך אהבה ושלווה ובריאות ואושר. 
שולחת אינסוף אהבה לכיוונך. 
תודה,
בת שבע

יותם כהן- תגובה

רותי פרומקין | 19/2/2024

תודה ליותם על השיתוף יוצא הדופן שלו על עבודתו המיוחדת כרופא קרבי. בלב מלא רצון טוב ואהבה למקצוע תאר יותם לפרטים את מה שעבר עליו בשדה הקרב. תודה על השיתוף ותקווה, שהסיכוי לה דל כרגע שלא יזדקקו לשירותיך… יישר כוח

דפים לוח אלקטרוני

נמצאו 0 תוצאות
הוספת דף
חסר רכיב