בתחילת שנת 1990 כשאחותי נפטרה ישבנו "שלושה". בחלוף השנים ה"שבעה" נכנסה בצעדים קטנים לחיי הקיבוץ. קיצור תולדות האבל

כשהייתי בת 11, אי שם בשנות ה-70, סבא שלי מת. לא היה נהוג אז לשבת "שבעה" בקיבוץ. אני מעריכה שזה מנהג שלא תאם את דמותו של הקיבוצניק, הצבר החדש. אחרי הקבורה (קיבוצית כמובן) חוזרים לעבודה. יש פרות לחלוב, חיטה לזרוע או לקצור, ילדים להשכיב לישון ומדורה להדליק בשביל ה"הורה". ובכלל כל הבכי והנהי האלה הם זרים לנו ורחוקים מאתנו.

אני זוכרת אנשים באים לאבא שלי ליד תאי הדואר או על השביל, לוחצים לו את היד תוך שהם מנידים ראשם בכבדות והעיניים, בלי מילים, אומרות משהו שלא הבנתי.

שאלתי את אבא שלי למה הם לוחצים לו את היד והוא אמר שזו דרכם לומר שהם משתתפים בצערו.

שנים חשבתי שקיבלתי מאמא שלי את היכולת להתייחס בפשטות ולפנות ישירות לאנשים שזה עתה איבדו את יקירם, אבל עכשיו אני פתאום חושבת שאת השיעור הראשון שלי בהלכות אבלות קיבוציות – למדתי אז, ליד תאי הדואר, מאבא שלי.

בחלוף השנים ה"שבעה" נכנסה בצעדים קטנים לחיי הקיבוץ.

בתחילת שנת 1990 כשאחותי נפטרה ישבנו "שלושה". מין חצי בהריון כזה. עדיין היה נראה לנו לא הגיוני לעצור את החיים לשבעה ימים שלמים. הרי יש פרות לחלוב, חיטה לזרוע וכד'.. אבל אז כבר התחלנו להבין את החשיבות של הישיבה, של ההתכנסות, של זמן המשפחה, של זמן הבכי והנהי, ושיש לתת מקום לאבל ולהתאבלות. אבל רק '"שלושה". די בקושי לקחתי את עצמי בסוף ה"שלושה" וחזרתי לתל אביב, שם היה ביתי באותם ימים.

כעבור חצי שנה, כשהבאנו את אבא שלי לקבורה כבר החלטנו שתהיה "שבעה". וכמאמר השיר (בשינויים קלים) "שם ישבנו גם בכינו גם צחקנו", שבעה ימים טבין ותקילין. לקחנו ת'זמן, מה שנקרא...

היינו מתאספים בבוקר בבית ההורים ויושבים עד הערב. את ארוחת הצהריים איכשהו "גנבנו" בין ביקור לביקור. לפעמים האנשים היו רגישים מספיק בשביל ללכת ולתת לנו רגע מנוחה ושקט. לא תמיד.

הבנו שלמרות שאת הפרות עדיין צריך לחלוב, ואת החיטה וכל זה.. – יש לדאוג גם לנפש, להחלמתה, ושגם קיבוצניק, צבר חדש ככל שיהיה, צריך רגע לעצמו.

אך האבולוציה של הלכות ה"שבעה" בקיבוץ לא נעצרה שם.

היום כשאדם נפטר, יחד עם הודעה על מותו והלווייתו, אנחנו מקבלים גם לו"ז מדוקדק של ימי ושעות ה"שבעה". החל בשבעה ימים עם שתי משמרות: בוקר ואחה"צ; דרך קיצור המשמרות כדי לאפשר למשפחה האבלה (ולא שעיני צרה..) קימה מאוחרת בבוקר, שנ"צ מוגבר בצהריים ופרישה מוקדמת בערב; ועד קיצוץ ה"שבעה" לרמת "תכווני לעצמך תזכורת מתי ללכת ל'שבעה', פן תפספסי את חמש הדקות האפשריות".

כך או כך או כך, דבר אחד נשאר לנו תמיד – אם הספקנו ללכת לשבעה או לא, אם פספסנו את ההלוויה ואת המפגש במועדון או לא – תמיד תישאר לנו האפשרות פשוט להיפגש על אחד השבילים, להושיט את היד, להישיר מבט ולומר בפשטות, עם מילים או בלי: "משתתפת בצערך".

בית העלמין בדברת. מהבעת צער, לישיבת "שלושה", לישיבת "שבעה (המקור: פיקיוויקי).