אודה ואתוודה, לאחר התלבטות משמעותית אם ראוי או לא ראוי, העליתי גם אני תמונה (מגיל 22 אמנם), "נכנעתי" לחשק הזה שנראה לי מין תנועה הופכית למצב, אסקפיזם אולי

בשבוע האחרון פשה בפייסבוק טרנד העלאת תמונות מגיל 21. מכל עבר צצו תמונות (רבות בשחור לבן), של פנים צעירים, קורנים על פי רוב בתמימות נעורים שהכול עוד לפניה. הסיפור הנוכחי, כך קראתי, החל מבחור אמריקאי אחד, שהעלה תמונה של עצמו מטיול במקסיקו. הוא היה אז בן 21. ואז כתב משהו בסגנון של "וואו איך נראיתי אז", מעניין איך אתם נראיתם בגיל הזה? מפה לשם זה נהיה אתגר 21...

תופעת הטרנדים בפייסבוק ידועה זה מכבר ורבים נסחפים בה. הסברים שונים ניתנו לתופעה: עדריות, נרקיסיזם ועוד. הפעם, על רקע השבר והיגון בו אנו נמצאים, נוספו גם התנצלויות רבות של המשתתפים לאחר ההיסחפות הראשונית, גם גינויים עדינים יותר או פחות למי שהעזו להתפלש בזוהר של הגיל ההוא בעת שרבים כל כך הם הנרצחים וההרוגים שלעולם לא יגיעו לגיל הזה.

אודה ואתוודה, לאחר התלבטות משמעותית אם ראוי או לא ראוי, העליתי גם אני תמונה (מגיל 22 אמנם), "נכנעתי" לחשק הזה שנראה לי לא מזיק, מין תנועה הופכית למצב, אסקפיזם אולי, ניסיון להקלה, הנצחת החיים, לאחר כל כך הרבה מוות, געגוע לעידן התמימות (בו לעסנו בזוקה והתרגשנו מהעתידות: עד גיל 21 תגיע לירח...)

נותרתי בהתלבטות אם טוב עשיתי גם לאחר מעשה. התבוננתי בוויכוחים מן הצד. החלטתי שלא איכנס לוויכוח או אוקיע את עצמי ואחרים או להפך. כי המצב מורכב וכי החיים מרימים ראש במידה כזו או אחרת ומבקשים המשך, גם לאחר שבר נורא, בעיקר אצל מי שלא חווה על בשרו את האסון וכי העלאת תמונה של עצמך לא תקבע את גורל החטופים או את גורל המלחמה ואינה עדות לאי הזדהות או אכפתיות וכן הלאה.

אבל, במהמורה הזו בדיוק נתקלו מחשבותיי ורגשותיי, כי מלכתחילה זכרתי שבאופן טבעי אנו נדונים לשכוח ולעבור הלאה, במיוחד כשאין אנו חווים את האסון על גופנו, ולכן ניסיתי בכל מאודי לא לשכוח ולהשתתף ככל הניתן בכאב הנורא. אני חושבת שהמאמץ הזה הכרחי כי קרה משהו עצום מנשוא, שיש לו השפעה אדירה על כולנו כפרטים ועל דמותנו כמדינה ועוד תהיה לו השפעה בהמשך באופנים שעדיין אין לשער את היקפם. נדמה לי כי החזרת החטופים והסולידריות עם משפחותיהם ועם חיילי וחללי צה"ל, הם תנאי בל יעבור לשם התחלת ריפוי ואיחוי כלשהם בחברה שלנו.

מה נכון במצב זה מבחינת התנהגות ונראות? אינני יודעת, לא מאמינה במשטרת התנהגות ואין לי תשובות חד משמעיות, אך נכון בעיניי שהשאלות האלה יהדהדו במוחותינו ובליבותינו בצד החיים המתעוררים וממשיכים.

קטע השיר המובא, מתוך ספרי "איפה זה שם", אפרופו הנעורים וה"גם":