אנחנו, מצדנו, זוכרים בגעגועים את המשוגעים של השכונה. אם הם יקומו לתחייה עכשיו, נרוץ בפחד ונתחבא מתחת למיטת הסוכנות הקרובה

הנה עוד דבר אחד שהיה ואיננו עוד: המשוגעים של השכונה. לכל שכונה היו המשוגעים שלה, שהוסיפו צבע לחיים. היום הם מאושפזים, אני ממש לא בטוחה שזה לטובתם. על פי הסיפורים, התנאים במוסדות סגורים לא ממש מפנקים. צפוף מדי, אנשים ממילא לא מקבלים את הטיפול הראוי. אז מדוע לא לשחרר אותם, רובם המכריע לא מסוכנים.

בשכונה שלנו היו כמה משוגעים מעניינים. ראש וראשון הוא איז'ו. היום למדתי שאיז'ו הוא בן בספניולית. על פי ידיעתנו, הוא היה רומני. אז, או שהוא היה שייך למיעוט הספרדי ברומניה, או שטעינו, והוא היה בולגרי. בכל מקרה, איז'ו היה בחור צעיר, די גבוה, רזה, עם שיער בהיר קצוץ, ממש קוצים. לא זוכרת שהוא דיבר או כל דבר אחר, אך, משום מה, כשהיינו רואים אותו היינו בורחים ומתחבאים מתחת למיטה הקרובה. לא זוכרת גם איך ידענו שהוא משוגע, או מאיפה ידענו שקוראים לו איז'ו.

משוגעים מעניינים בהרבה היו האחים מנדלה ויוסלה ממגדיאל (מושבה צמודה לרמתיים, שהיום נכללת בהוד השרון). הם היו בניו של מוכר הנפט השכונתי. כאן אולי נדרש הסבר, כי כמו המשוגעים גם מוכר הנפט הוא עיסוק שנעלם מן העולם. אבל אני עדיין זוכרת את הפתילייה שעליה אמי אפתה בסיר פלא עוגת טורט ספוגה בריח נפט, ואת תנור החימום שעבד על נפט. אז מנדלה ויוסלה עברו בשכונה לפחות פעם בשבוע. עם עגלה וסוס שסחבו מיכל נפט.

הפולקלור השכונתי אמר שהם שיגעו את הבריטים. איך? הם חסמו עם העגלה את הכביש הראשי של רמתיים, שאז היה דרך חיפה-תל אביב היחידה. על כן הם היו נערצים. הם, כמובן, כמו רוב תושבי מגדיאל, היו שייכים לימין. אנחנו, ברמתיים, היינו מפא"יניקים שפויים. כששמענו את צלצול פעמון היד המבשר את בואם, היינו רצים ומתחבאים מתחת למיטה התורנית.

משוגע אחר היה אליהו המשוגע שחי אצל משפחה במושב הדר (שהיום גם נכלל בהוד השרון). הוא היה תל אביבי שהורחק מביתו. היום אני לא בטוחה שהוא היה משוגע, אך משום מה קראנו לו אליהו המשוגע. הוא היה קצת מפגר ומוגבל מבחינה גופנית, הוא תמיד היה בא לקראתנו כשהלכנו לסניף הנוער העובד ברחוב הבנים. כשהיה רואה בת, היה פורש את ידיו לתנועת חיבוק ואומר: אני רוצה ל… אותך. לא פחדנו, צחקנו וזזנו הצדה, הוא לא היה מסוגל לרוץ.

אלה המשוגעים שאני זוכרת. היו עוד המון אחרים במוסדות קטנים. אני בטוחה שהיה להם טוב יותר אצלנו מאשר במוסדות הענקיים של עכשיו. אני בטוחה שאם מישהו מהם חי, הוא זוכר את רמתיים בנוסטלגיה. אנחנו, מצדנו, זוכרים אותם בגעגועים. אם הם יקומו לתחייה עכשיו, נרוץ בפחד ונתחבא מתחת למיטת הסוכנות הקרובה

.

גם מוכר הנפט הוא עיסוק שנעלם מן העולם (מקור: צילומיו של יהודה גביש)