התמודדות עם אובדן אינה רק התמודדות עם האבל, עבורי היא מפגש מחודש ואחר עם החי

 

מָּה נָחוּץ לָנוּ לָמוּת.

בְּכָל יוֹם, בְּכָל דַּקָּה

לָמוּת, לָמוּת לְכָל דָּבָר

לְכָל הָאֶתְמוֹלִים שֶׁעָבְרוּ.

וְלָרֶגַע הָאֶחָד שֶׁזֶּה עַתָּה חָלַף.

                       ז׳ידו קרישנמורטי

***

כשבחרתי ללוות א.נשים שמתמודדים עם אובדן ושכול, בעצם בחרתי לפגוש איתם את החיים ממקום  אחר.

איך המוות מפגיש עם החיים?

מבלי לשים לב, באופן טבעי ואנושי למדי, חווית האובדן חוטפת אותנו לעמקי הכאב ולאין שמגיע עימו; לריק, לפרידה מהמוכר, להיכרות מחודשת עם מושג הזמן שעבור אלה שמאבדים אינו בהכרח עושה את שלו, אלא מעצים את החוסר והגעגוע ככל שהוא חולף.

 

בשנתיים הראשונות לאחר האובדן האישי שלי, עם כל מה שחשבתי שידעתי, מצאתי את עצמי לא פעם אבודה אל מול עוצמות הכאב, נתלית באמירות שהזמן יעשה את שלו. על אף שמבחינתי הזמן כמו עצר, חיפשתי דברים להיאחז בהם, חיפשתי שוב ושוב את מה שהיה. התאבלתי לא רק על האובדן הכואב, אלא גם על המפגש עם כל מה שהתעורר בי בעקבותיו - מפגש עם תחושות, רגשות ומחשבות שמתקשות לקבל את האין הכל כך גדול הזה.

 

ההרגשה שהחיים ממשיכים היתה משהו שהיה לי קשה מנשוא לקבל כשאצלי כמו משהו מאוד משמעותי נעצר ואין לו זמן, אין לו מקום, אין לו תחליף.

די במהרה אחרי האובדן אנחנו נשאבים בעל כורחנו חזרה לחיים שהורגלנו להם לפני, ככה מצופה, שהרי זהו המדד שאנחנו בסדר, מדד ההתמודדות וההתגברות.

 

חוזרים לעבודה, לתפעול המשפחה, למשימות לכל מה שאנו קוראים שגרה; יש בכך מן האשליה שהנה הכל ממשיך כרגיל, אבל את הדבר החשוב ביותר שאמור לעשות את כל אלה אנו משאירים מאחור. אותנו.

אנחנו משאירים מאחור את הזכות להתאבל, את ההכרות המחודשת עם המציאות החדשה ועם מה שהתעורר בתוכנו.

***

הגוף והנפש שלנו חכמים, יש להם ידיעה פנימית יותר, חזקה מאיתנו, שעל מנת לחיות באופן שלם לאחר האובדן עלינו לאפשר גם לחלקים האבלים מקום, לכל מי שאנחנו, מי שהיינו ומה שנגלה לנו.

אבל לרוב, בני האנוש נמדדים בחוזקתם באופן בו הם משאירים את החלקים הללו בתוכם ומתמודדים עימם לבד.

 

כמו בהצגה, המסך יורד וכל שחקן פושט את בגדי הדמות אותה עטה ופוגש את מי שהוא באמת מאחורי הקלעים; שם הוא מרשה לעצמו להיות הוא, שם הוא פוגש את החיים ומחפש את דרכו בהם ברמה היומיומית.

 

הגוף והנפש זקוקים שנבחין בהם, שניתן לכל אלה מקום אבל לא רק.

הם זקוקים יותר מהכול לחוות שוב חיים, עם הכאב שהחשיך את מה שהכירו.

התמודדות עם אובדן אינה רק התמודדות עם האבל, עבורי התמודדות עם אובדן הינה מפגש מחודש ואחר עם החיים.; מפגש שעם כל הקושי מקבל את שארע, מקבל את העובדה שאנו בני חלוף ,מקבל את הארעיות שבחיים ומסכים לשוב ולהתבונן בכל רגע, כדי למצוא, לצד הכאב, את הצבעים הנוספים שיש מסביבו.

 

זה מוזר לכתוב זאת, אבל על אף שהייתי מוותרת על המוות בחיי -  אם הייתי יכולה ומחזירה אליי את האהובים לי בשמחה - אני גם מודה לו על מה שלימד אותי בכל מה שקשור לזכות לחיות. אני מודה לו על שנתן לי להיפרד לא מאהוביי, אלא מן המובן מאליו שהחזקתי בו מבלי לשים לב, ולהפוך אותו למשהו בעל ערך ששווה להודות עליו.

 

אני מודה לו שאפשר לכל התלונות וגחמות החיים שבשגרה לקבל פרשנות אחרת והפך אותם למינוריים ובכך הרחיב את ליבי במקום לכווצו מתסכול שמלבד לגזול אנרגיה לא תרם מאום.

אני מודה לו שאפשר לי להעריך את מה שמסביב, את הטבע וכל מה שיש בו, את האנשים היקרים לי, משפחה וחברים, את מערכות היחסים שלי, את העבודה שלי מתוך הבנה שהזמן הוא תעתוע, שהחיים מתקיימים בכל רגע ובכל רגע הם גם יכולים להסתיים .

 

אני מודה לו שהפך את כל מה שאהבתי לא לאהוב כמו לבקש, להסתמך, להיעזר, למשהו שאפשר לי למידה והתפתחות ברגע שהסכמתי לעצור במקום "לחזור לתפקד".

החיים לאחר אובדן הם לא רק לתפקד עם הכאב. החיים הם להסכים להמשיך ולחוות, לקבל את העובדה שמשהו שהוא חלק מאיתנו כבה, הסתיים, השתנה, מת אבל גם לצקת לתוך חיינו רגעי משמעות וחסד, לצקת לתוך חיינו אפשרויות, לצקת לתוך חיינו שמחה, לצקת לתוך חיינו רצונות, הגשמת חלומות; להסכים להמשיך במסע לעבר החיים, במסע לתוך מה שמתהווה ,בתוכנו ומסביבנו...

***

לא כל אובדן הוא כתוצאה ממוות אבל בכל אובדן משהו מת; אבל גם מתעורר לחיים...

כשמתחילים להסתכל פנימה ומסביב.

לא בחרתי לפגוש באובדן, הוא לא שאל אותי כשדפק על דלתות חיי, אבל כן בחרתי להעביר הלאה את האפשרויות שיש בהתמודדות עימו וזה קורה בקליניקה, בקבוצות, בכתיבה, זה קורה בכל רגע, זה קורה,

זה יקרה, בין אם נרצה או לא ,האובדן גם הוא חלק מלהיות חיים...

מי ייתן ונאפשר למה שחלף לחלוף ולמה שמבקש מקום להתהוות את מקומו...בכל רגע.

***

גילוי נאות:

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנתיים וקיבלתי אותו כתזכורת. לא כל מי שבאבל בימים אלה יוכל להיפגש עם חלק מהמילים ועם הקבלה של המציאות ברגע זה כפי שכתבתי עליה בפוסט.

אבל הפוסט הזה הוא תהליך ודרך. דרך שאני פוסעת בה ודרך שהביאה אותי לפגוש וללוות א.נשים יקרים בתהליך לעבר בנייה והרכבה חדשה ואחרת של החיים עבור מי שאיבד קרוב ויקר.

 

בתמונה: צילום עצמי, רקפת יפה כל כך שמתחת לסלע היא צומחת לה שמסמלת עבורי רוך, עדינות ויופי וגם כוח ששום סלע כבד לא ימנע ממנה להיות חיים...

‏