כבן הדור השני לשואה, אין לי ברירה אלא לזכור, לזכור ודבר לא לשכוח. ולא להכחיש ולא להיבהל מההשוואות

 

1."השואה" היא ישות נוכחת נפקדת בחיינו, בני הדור השני. כל הימים וכל הלילות. היא משמשת לנו סונאר לגילוי תהומות חשיכה במעמקי נפשנו, והיא מייצרת לנו אמצעי הסחה לכיסוי ולהכחשה של מעשי ידינו הבזויים כאשר אנו בוחרים לראותם כמוצדקים.

 

2. מאז התרחשה אי שם בשנות ה-40 של המאה הקודמת, הספיקה לעבור מאות אם לא אלפי גלגולים ושינויי צורה תרבותיים. אך נותר בעינו מה שהייתה כל העת - חור שחור, שמש אפילה, חזקה כמו קורי עכביש עשויים מפלדה, שבאמצעותם אנו נעקדים באהבה גדולה ובהתנדבות אל סלעי הבזלת הקורבניים של קיומנו המיוסר.

 

3. מעל לשישים שנה שהיא נמצאת בין שאר האמצעים המסייעים בידינו לשלוט בגורלם של בני עם אחר. ובשנים האלה עברנו שינוי כל כך גדול עד שהיום שוב איננו מה שהיינו בתחילה. רק היא נותרה כשהייתה. טוטאלית, חונקת ומאבנת בשנאתה, כמו הצצה מבוהלת בפניה המבעיתים והמאבנים של הגורגונה מדוזה.

 

4. "המעונה אינו חדל עוד להתפלא על כך שכל מה שהאדם מכנה אצל עצמו – כל איש לפי נטיות לבו – נפש, רוח, תודעה או זהות, הופך ללא-כלום כשמפרקי הכתף מתפקקים ומתפצחים. זה שהחיים הם דבר שביר, את האמת הנדושה הזאת ידע תמיד, ושאפשר לשים להם קץ "במחט קטנה אחת", כדברי שייקספיר. אבל שאת האדם החי אפשר להפוך עד כדי כך לבשָר ולתיתו כך אט-אט טרף למוות בעודו בחיים, זאת גילה רק כשעונה." (ז'אן אמרי מתוך "העינויים")

 

5. אני בן הדור שני לשואה. אין לי ברירה אלא לזכור, לזכור ודבר לא לשכוח. ולא להכחיש ולא להיבהל מההשוואות. עלי לא רק לזכור אלא גם להזכיר שכך היה. ולדאוג בכל מאודי שכך לא יהיה עוד. ולא רק לנו. לאף אחד. עוד. לא יהיה.

 

6.        נאמנות

אִמָּא בָּרְחָה מִלוּבְּלִין כַּאֲשֶׁר

צְרָחוֹת הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁל הָאִישׁ הַקָּטָן

עִם הַשָׂפָם הִטְרִיפוּ עָלֶיהָ אֶת דַּעְתָּהּ

עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמַחֲנֶה רִכּוּז שָׂם לָמְדָהּ

אֵיפֹה נִגְמָר הָאָדָם וּמַתְחִיל הַכְּאֵב.

 

כַּאֲשֶׁר הָרוּסִים הִגִּיעוּ,

נִמְלְטָה עִם אָחִיהָ לְאוּזְבִּיקְסְטָן

וְשָׁם אִישׁ קָטָן עִם שָׂפָם גָּדוֹל

דָּרַשׁ מֵהֶם נֶאֱמָנוּת אוֹ לָמוּת

וְלָכֵן אָחִיהָ מֵת שָׁם מֵחֹסֶר

נֶאֱמָנוּת כְרוֹנִי וּמִטִּיפוּס הַמֵעַיִם.

 

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָהּ לְאַחַר תְּלָאוֹת רַבּוֹת

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶאֱחְזָה בְּצִפֹּרְנֶיהָ

בָּחַיִּים עַצְמָם וְהָיְתָה נֶאֱמָנָה

כֹּל חַיֶּיהָ כָּאן לַטֵּרוּף שֶׁהֵגֵן עָלֶיהָ

וְלַכֹּחַ הָאָפֵל שֶׁל חֲרָדוֹתֵיהָ

חַסְרוֹת הַפֵּשֶׁר אַךְ הַוַדָּאיוֹת.

 

לְאַחַר מוֹתָהּ גִּלִּיתִי שֶׁהִטְמִינָה סַכִּין

מִתַּחַת לְמִזְרָן מִטָּתָהּ בַּבַּיִת הַסִעוּדִי

וְהֵבַנְתִּי שֶׁעַד יָמֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים

נוֹתְרָה נֶאֱמָנָה לְחוּשׁ הַנִּרְדָּפוּת

אוֹתוֹ חָלְקָה עִם בַּעֲלֵי הָחַיִּים הַזְּעִירִים

שֶׁשָּׁכְנוּ מִתַּחַת לָרִצְפָּה.

 

בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים

כַּאֲשֶׁר שָׁבוֹת וְעוֹלוֹת

קְרִיאוֹת הָאַחְדוּת וְהַנֶּאֱמָנוּת

מְמִרְקַעֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה

אֲנִי מַרְגִּישׁ אֵיךְ כְּמוֹ

בְּסֶרֶט שֶׁל רוֹמָן פּוֹלַנְסְקִי

לְאַט

לְאַט

אֲנִי

הוֹפֵךְ

לִהְיוֹת

אִמִּי