ניסיתי להסביר לאוגניה שבקיבוץ מתרחשים גם דברים איומים, שלפעמים זה כמו לחיות במשפחה מתנכלת, שהאויבים הם לא בהכרח ב"חוץ", אבל אי אפשר היה לשכנע אותה

הקיבוץ היתה משפחה. משפחה נוקשה, קשוחה, לא מקבלת, לפעמים עוינת, ואת כל הזמן צריכה להילחם ולהיאבק על זכותך להיות מי שאת. ובכל זאת משפחה: גב. קירות. גג. בטחון כלכלי. בטחון סוציאלי. פה ושם כתמי חיבה. רוך בלתי צפוי.

כשהתראיינתי בעיתון על ספרי ואמרתי כמה דברים על הקיבוץ ומנהל הקהילה כתב עלי בתגובה בעלון של הקיבוץ דברי שטנה ממש, באה אלי אוגניה. כבר היתה זקנה ממש, מוותיקות הקיבוץ, ובאה אלי רכובה על הקלנועית שלה ואמרה לי, אל תגידו בגת. היתה לה עברית עוד מבית הספר היהודי בפולניה.

היא נחשבה תמיד למכשפה של הקיבוץ וכולם פחדו ממנה, אבל היא ידעה לבשל ולאפות ולעשות קניידלך בפסח, ולתפור ולסרוג ולהוציא כתמים מהבגדים, וכשהייתי נהגת בריאות והסעתי אותה לקופות החולים, היא הצחיקה אותי עם הבדיחות שלה, היא צחקה על עצמה בעיקר, על איך שהיא מרזה ומתגמדת בזמן האחרון, כדי להתאים את עצמה למידות של הקבר, ושרה לי שירים באידיש, וקראה לי מיידלה, וחיבקה אותי בראש השנה, ועכשיו הביאה את עצמה בקלנועית שלה אלי ולא רצתה לשתות שום דבר, רק לשירותים פעם או פעמיים, והסבירה לי שעל הקיבוץ לא מוציאים סיפורים "החוצה", גם אם הם אמת. שלא ישמעו האויבים של התנועה הקיבוצית וישמחו. אל תגידו בגת, היא אמרה.

ניסיתי להסביר לה שבקיבוץ מתרחשים גם דברים איומים, שלפעמים זה כמו לחיות במשפחה מתנכלת, שאם הבית מתמלא בחיידקי מחלה צריך לפתוח את החלונות, שהאויבים הם לא בהכרח ב"חוץ", אבל אי אפשר היה לשכנע אותה. גם לא ניסיתי יותר מדי. נסעתי איתה בקלנועית חזרה לדירה שלה, היא כבר לא היתה בטוחה שהיא זוכרת את הדרך.

עכשיו כולם מתו, הוותיקים.

חזרנו בקלנועית לדירתה, היא לא היתה בטוחה שהיא זוכרת את הדרך (צילום אילוסטרציה: קרני עם-עד)