מדינה יהודית מחויבת מוסרית לצאת נגד הכחשת רצח עם, כפי שאיננו מקבלים שום שיקול אסטרטגי כמצדיק הכחשת השואה

במאמר, שפרסמתי לפני קרוב לשלושים שנה, קראתי להכרה ישראלית ברצח העם הארמני. הכרה כזו נדרשת כצו מוסרי וערכי, ובעיקר כצו יהודי, בהיותנו מדינה שנלחמת נגד הכחשת השואה.

התגובות שקיבלתי למאמר היו צוננות. איש לא חלק על המסר המוסרי, אך נאמר לי שצעד כזה מנוגד לאינטרס הישראלי, ומדינה מחויבת לריאל-פוליטיק. טורקיה הייתה אז בעלת ברית של ישראל. גם אחרי שני הסכמי שלום, עם מצרים וירדן, טורקיה היא בעלת הברית האסטרטגית היחידה שלנו במזרח התיכון העוין, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בבעלת בריתנו.

יש לעתים מתח בין אינטרס מדיני למוסר. ולעתים האינטרס יכול לגבור על השיקול המוסרי. ואף על פי כן, אני סבור שמדינה יהודית מחויבת מוסרית לצאת נגד הכחשת רצח עם, כפי שאיננו מקבלים שום שיקול אסטרטגי כמצדיק הכחשת השואה.

מאז, בעלת הברית הפכה לאויב מר, ואנו עדין חלק מהכחשת רצח העם. מאז, פעמים רבות, שבתי והעליתי את התביעה להכרה ברצח העם הארמני וכמוני עשו עוד רבים וטובים, ותמיד העמדה הזאת נשללה בשם איזה אינטרס אסטרטגי, שאותו ניתן לתמצת בשלוש מילים: זה לא הזמן.

פעם היחסים עם טורקיה בשפל, למשל אחרי פיגוע מרמרה, וזה לא הזמן להחריף את המתיחות. פעם יש ניסיונות להתקרבות עם טורקיה וזה לא הזמן לפגוע במהלך. פעם עלינו על דרך של חידוש היחסים וזה לא הזמן להרוס את המהלך המורכב שנטווה ברגישות רבה. אף פעם זה לא הזמן.

אני מאמין שכל זמן הוא הזמן. אין עיתוי שמצדיק את היותנו חלק מחרפת ההכחשה. איני רוצה שהסיבה להכרה ברצח העם תהיה או אפילו תתפרש כתגובה לעוינות הטורקית. ואף על פי כן, אם גם השנה, לכל המאוחר עד יום הזיכרון לרצח העם, ב-24 באפריל, לא נכיר ברצח העם הארמני, זה יהיה אבסורד.

ב-7 באוקטובר היינו קורבן למיני ג'נוסייד. למה מיני? כי היה זה ג'נוסייד של יום אחד בחבל ארץ אחד. אבל הוכח לנו מה האידיאל של הפלשתינאים: פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – 7 באוקטובר. עד היהודי האחרון.

טורקיה תומכת בחמאס. טורקיה תומכת בטבח. טורקיה תומכת בג'נוסייד של היהודים בישראל. ובחוצפתם חסרת הבושה, הם מגדירים את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית... רצח עם.

האם גם עכשיו נמשיך להכחיש?

חיילים עות'מאנים מגרשים ארמנים במזרח אנטוליה (מקור: ויקיפדיה)