צריך לקדש את החיים ולא את המוות, ודאי מול המקום הקדוש ביותר לעם היהודי

 לא טוב למות בעד ארצנו. רע ומר למות בעדה. ועצוב. עצוב נורא. לפעמים, כך זה במלחמות, אין ברירה. לוחמים מוסרים את נפשם על קידוש חיי אזרחיה של מדינה שהם משרתים בצבאה.

כאשר לפני 13 שנים נשבע בני, לוחם בצנחנים, כטירון מול הכותל שבועה, אשר בין השאר נאמר בה, לחרדתנו, הוריו, כי הוא מוכן למסור את נפשו בהגנה עליה, נפל לי אסימון כבד כסלע; ליבת השבועה אינה מתמצה בהצהרה על נכונות להילחם על הגנת המדינה ובשליחותה אלא נכונות ללכת עד הסוף הרע והמר, עד כלות. עד היום אני זוכר את הזעם שהציף אותי למשמע השבועה, אשר הדהוד מלותיה נשמע לי עד היום כרעש מקדח הקודח חורים שחורים בלבי ובנשמתי.

 המלחמה הנמשכת, אשר לוחמים רבים שנשבעו להקריב למען המדינה את היקר להם מכל  - את עצם חייהם (אגב, האם גם בנות נשבעות?) ממשיכים לאבד בה, למרבה הכאב, את חייהם, מעוררת בי הרהור: בהינתן שמסירות נפש אינה תוצאה ישירה של אותו פסקה בשבועה, שבה טירונים מצהירים על נכונותם להקריב את חייהם למען המדינה, אלא היא תולדה של שכנוע פנימי עמוק בצדקת המלחמה (רבים כבר הגדירוה כמוצדקת שבמלחמות), אולי מוצדק ולגיטימי לבקש ואולי אף לתבוע לגרוע אותה מהשבועה. אחרי הכל - גם אם חיילים לא יצהירו על נכונותם להקריב את חייהם למען המדינה - האם הם לא יילחמו בחירוף נפש תוך סיכון חייהם?

במהלך הטקס רציתי לצעוק "אל תישבע על הנוסח הזה". המלים נעתקו מפי ולא יצאו ממנו, חזרו אל הבטן, שם הן נותרו עד היום. כאשר תם הטקס, רציתי להתקרב על הכותל ולהטיח בו את ראשי. כה חריף היה אז הזעם הלא קדוש שלי נוכח המקום הקדוש הזה. השבועה היתה מעין פתק מקופל עד דק שהוטמן בין חריצי אבניו. 

 צריך לקדש את החיים ולא את המוות, ודאי מול המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

השבעה בכותל. מסירות נפש לא נובעת משבועה (מקור: אתר הכותל)