עמנו אמנם עתיק יומין  אבל נעדר ניסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה. הוא עדיין צריך  ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות

 

{ה} וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: {ו} וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: {ז} וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: {ח} וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: {ט}  שני  וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן: {י} וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָֹה: {יא} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: {יב} הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

***

הפרשה מכונה גם "שבת שירה", מכיוון שקוראים בה את שירת הים, ובקהילות שונות יש לגביה מנהגים מיוחדים כמו קריאת שירת הים בקריאת התורה וכן בפסוקי דזמרא (חלק מתפילת שחרית) במנגינה מיוחדת ופיזור אוכל לציפורים.

 

משה, גדול המנהיגים של עם ישראל, שמסר את נפשו כמה פעמים למען עם ישראל, נאלץ להתמודד עם המספר הגדול ביותר של תלונות וקיטורים מצד העם שהנהיג והיה עליו להתמודד עמן.

 

התלונה הראשונה היתה עוד במצרים - תלונתם של שוטרי ישראל, על כך  שפעולותיהם של משה ואהרן לשחרור בני ישראל ממצרים רק החמירו את מצבם, שמות ה' כ-כ"א: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאֶתָם בצאֶתם מֵאֵת פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ, אֲלֵהֶם 'יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם להרגנו"!".

 

משה לא ענה להם, אלא העביר את תלונתם אל ה', (שמות ה,, כ"ב): "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר 'ד'! לָמָּה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאֶתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!'"

 ה' ענה לו בפירוט ועודדו להמשיך בשליחות גם בלי הסכמתם של בני ישראל (שמות ו'-ז').

***

כשבני ישראל התקרבו לים סוף, וראו את פרעה מאחוריהם, הם פחדו וצעקו אל ה', וגם התלוננו, (שמות י"ד, י"א): "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! מַה זֹּאֶת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?! הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר 'חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרָיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר'!".

 

הפעם משה ענה להם, והבטיח להם שבקרוב יראו את ישועת ה', (שמות י"ד י"ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם 'אֶל תִּירָאוּ! הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תספו לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם; ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תחרשון'". במקביל הוא גם צעק והתפלל אל ה' עד שה' הורה לו לחדול (שמות י"ד ט"ו): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה 'מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה'".

 

כשבני ישראל באו למרה, ומצאו שם רק מים מרים, (שמות ט"ו, כ"ד): "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר 'מַה נִּשְׁתֶּה?!'". כמו במקרה הראשון, משה לא ענה להם אלא צעק אל ה', (שמות טו כה): "וַיִּצְעַק אֶל ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׂם שָׁם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

 

בני ישראל אוספים את המן, יוצר לא ידוע, המאה ה 17 או 18

 

***

על תלונות וקיטורים כותב הרב דוד סתיו, (רב היישוב שוהם, יו"ר ארגון צוהר, יו"ר עמית ברשת אור תורה סטון ומרבני תנועת הנוער עזרא לשעבר):

 

פרשת בשלח, מאפיינת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי במיוחד בעת הזו, זמן ההפנמה של אסון ה 7 באוקטובר. 'שיחות הסלון' שנערכות בימים אלו בבתים רבים ליד שולחנות עמוסי פיצוחים ופירות הארץ (כיאה לט"ו בשבט העומד בפתח), עוסקות מן הסתם, רובן ככולן, במצבה של האומה. טבע האדם והדברים הוא שהלגימות והטעימות פותחים את הלבבות, אך לא פחות מכן גם את חרצובות הלשון: השחיתות בצמרת, אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, מערכת החינוך הקורסת וכמובן מערכת הביטחון והמדינאים ונושאי התפקידים, שנתונים בביקורת עזה.

 

כטבעם של קיטורים, סביר להניח שגם שיחות הסלון הנערכות בבתי ישראל בימים אלו יסתיימו בסוג של תחושת הקלה, המלווה גם בתחושה של אוזלת יד, ייאוש ואפילו השלמה עם מציאות שנראה שאין בכוחנו לשנותה.

 

פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות".  בני עם העבדים שעוד לא הספיקו לטעום מן החירות, רואה את המצרים רודפים אחריהם כשממול, ומתוך תחושת חוסר האונים צועקים ומלינים על משה ושואלים מדוע סיבכם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה מופקרת. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר העם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות ושוב פרצו התלונות. בפרק שלאחר מכן העם מתלונן על היעדר אוכל מתאים.

 

היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים.

 

עמנו אמנם עתיק יומין  אבל נעדר ניסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה. הוא עדיין צריך  ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות. החכמה האמיתית היא ללמוד להפריד בין תלונות שווא שבינן ובין ילדותיות אין הבדל, ובין תלונות שמובילים מהלכים שלתיקון העולם ותיקון המצב בעם.  

***

רְשִׁימוֹת / אלתר דרויאנוב (אַלְתֶר אשר אברהם אבא דרוּיאָנוֹב 1870 – 1938 היה סופר, עורך, מתרגם ועיתונאי עברי ופעיל ציוני):

 

כי ילכו שני יהודים בחוצות ירושלים וברחובות תל-אביב, כי ישבו שני כורמים מפתח-תקוה ומראשון לציון על שולחן אחד, והיה פתח-דבריהם – אנחה.

ולא רק עתה, אחרי חמש שנות “בית לאומי”; מימי לא ראיתי יהודי ארצישראלי, שפניו שוחקות. עוד לפני עשרים שנה לא ראיתי יהודי ארצישראלי, שמעיניו לא יגביהו צללים.

ולא רק אלה, שיומם כשלון ולילם דאגה: גם אלה, שיומם טובה ולילם הנאה, – אף המה נאנחים.

אנחה מהלכת הוא היהודי הארצישראלי. לבו – נֶכֶה ופיו – תלונה.

הפכו – היהודי האורח, הבא לראות את הארץ. הלה מוצא תמיד “הרבה יותר ממה שקיווה למצוא” ועין בעין הוא רואה על כל מדרך כף רגלו “את אשר לא פלל לראות”. בבואו ינהרו פניו מתימהון ובצאתו – לבו שירה ופיו אמונה.

היהודי הארצישראלי הוא האיש, אשר נכרתה האמונה מליבו; היהודי האורח הוא המאמין באמונה שלמה.

***

ואולם, גם זאת ראיתי ונתתי אל לבי: היהודי הארצישראלי רק אחת ישאל מעם גורלו ואלוהיו – כי לו ולבניו תהיה הארץ והוא ובניו יהיו לה. את הכל יישא וימלט, גם צרה ומשבר, גם עוני ופגע, אפילו את לענת-תלונתו ורעל-אנחתו יבלע דמו, ובלבד שתינתן לו משאת נפשו האחת – להפוך את גלגלו ולהישאר בארץ. ובהביט היהודי הארצישראלי, איש-הכחש, אל בניו ובנותיו, הגדלים לעיניו, והייתה גם זאת ראשית אנחתו: “מה אעשה לאלה, כי הם לא ינתקו מן הארץ ומעמה לא ילכו?…” והיהודי האורח, אמנם כנפים גדלו לו בשבתו “שני ימים ולילה אחד” בארץ – וברכתו המסותרת מלווה את האונייה, המחזירה אותו ל“ביתו”, אמנם את נפשו לא ידע מהמון געגועיו – ובהם יהגה וינחם, אמנם גדל-אמונה הוא – ואת בניו ואת בנותיו שלו לא יעביר לאמונה זו ולא להם ידאג, כי המה יינטעו בארץ-אמונתו….

 

ויש שאדון עם לבי: האומנם לא טובים סיגי-אנחתו של היהודי הארצישראלי מכל זהב-אמונתו של היהודי האורח? האומנם אנחת-תמיד זו היא לא פליטת ייסורים וחבלים, אשר לא אליהם יצלחו תנחומי-שווא ורחמי-הבל? והייסורים והחבלים הללו, האם לא הם-הם רגבי-הברזל, אשר ילוקטו יחדיו והיו לרצון אחד ולהחלטה אחת, אשר בהם הכל ובלעדיהם אין כל? –

נכתב בשנת 1923 בקירוב. נכון מאוד גם להיום...