מחשבות ליום השואה הבינלאומי, הראשון אחרי ה-7 באוקטובר

באוגוסט האחרון, חודשיים לפני פרוץ המלחמה, חזרתי לארץ אחרי שלוש שנים שביליתי עם משפחתי בעיר לייפציג שבגרמניה.

לייפציג שוכנת בלב המישור הגדול של צפון אירופה. מאופק עד אופק אין הר נראה לעין.

לכן הגבעה היחידה בעיר, גבעה מיוערת וירוקה בגובה כמאה וחמישים מטר, נראית למרחוק. הגבעה היפה הפכה למוקד משיכה עבורנו, יוצאי ארץ הררית. פקדנו אותה אחת לכמה שבועות, בדרך כלל עם בננו הקטן אורי, שהיה אז בשנות הגן שלו.

כשסבתא באה לביקור מישראל לקחנו אותה כמובן לגבעה. כשמטפסים בשביל השבלולי במעלה הגבעה, מדי פעם הרגל ניגפת באבן. אם מתכופפים ומתבוננים בינות לעשבי הבר מגלים אבנים משונות, ריבועיות, לבני בניין בעצם, אדומות כאלה של אירופה. לעיתים מבצבץ גם איזה גיד ברזל.

סבתא תוהה על האבנים המשונות, ואנחנו מספרים לה את תולדות הגבעה. אין זו גבעה טבעית, אלא תל הריסות. חורבותיהם של בתי העיר, שהפציצו בעלות הברית, נאספו ונערמו כאן לאחר המלחמה.

אנחנו נסחפים בשיחת מבוגרים ושוכחים לרגע שלצידנו צועד גם אורי הקטן, בן חמש בערך. את הנעשה אין להשיב. אורי גילה תגלית היסטורית ששינתה את חייו – מלחמת העולם השנייה! מאז ואילך הוא לא הפסיק לשאול: מתי הייתה המלחמה? ואיפה? ומי נגד מי? וכמובן – מי ניצח?

***

עד אז כבר התעשתנו, נזכרנו באחריות ההורית שלנו וניסינו לתקן את המעוות: במלחמות אין מנצחים. כולם מפסידים. אבל אורי ילד נבון, ומקשה: אז איך המלחמה נגמרה? עכשיו הסתבכנו: בהתחלה גרמניה כבשה את פולין ואת צרפת וחלק מברה"מ ועוד ועוד. אחר כך ברה"מ וארה"ב ובריטניה וצרפת כבשו את גרמניה.

מממ... זה לא בדיוק הנראטיב המקובל (אפילו אצל שוחרי שלום שכמותנו) של מלחמת העולם השנייה, מלחמת בני האור בבני החושך. אבל אם אמרנו שבמלחמות אין מנצחים אז אין מנצחים!

יום השואה הבינ"ל. הסובייטים שחררו, הסובייטים כבשו (מקור: topwar.ru)

אחר כך חשבתי על זה יותר לעומק ותהיתי: אולי בכל זאת הסיפור שסיפרנו לאורי יותר מדויק מהנראטיב המקובל? הרי מי גרם לאותן הריסות כה רבות שנערמו לגבעה? הטובים, חילות האוויר של בריטניה וארה"ב. הם הפציצו את האוכלוסייה האזרחית בערי גרמניה בהפצצות "שטיח", שספק אם החלישו את המשטר הנאצי ואולי אף חיזקו אותו. ומי שחרר את לייפציג מלפיתת הנאצים? הסובייטים, שבעצם כבשו אותה והכפיפו אותה למשטר דיכוי חדש.

יום השואה הבינלאומי נקבע ב-27 בינואר, יום שחרורו של מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום. כמה ימים קודם לכן יצא יצחק בן ה-13, שלימים יהיה סבא שלי, בצעדת המוות מאושוויץ מערבה. לאחר שהוצעדו בשלג במשך כמה ימים שוכנו האסירים ללינת לילה במחנה העבודה בלכהאמר. שם נקלעו לקרב ארטילריה לילי אדיר ממדים בין הסובייטים לגרמנים. פגזים נפלו גם בשטח המחנה ואסירים נהרגו.

משהבחין שהשומרים הגרמנים ברחו, יצחק לקח עמו את בן דודו החולה והתשוש וביחד עם עוד חבר נמלטו והחלו לצעוד מזרחה.

עשרות פעמים שמעתי אותו מעיד על הרגע שבו הופיע מולם בדרך הטנק אדום הכוכב. לאחר שסיפר על כל תלאות אושוויץ, כולל אובדן הוריו, בדרך כלל רק בקטע הזה בעדות נשבר קולו ולחלוחית עלתה בעיניו. מהטנק ירד חייל חסון, חיבק את שלושת ה"צלופחים" (כך סבא תמיד אמר) הצנומים, המכונמים והמטונפים, ואמר: "אִיך בִּין אויך א ייד", גם אני יהודי.

אין ספק בדבר, החיילים הסובייטים שחררו את אסירי אושוויץ לחופשי והצילו אותם ממוות כמעט ודאי. אך בה בשעה הם כבשו את פולין והקימו בה משטר חסות דכאני, שכעבור 20 שנה גירש את אחרוני היהודים ששרדו בה, ביניהם ניצולי אותו המחנה. שחרור או כיבוש?

***

ב-1948 שחררנו את ארץ ישראל, או כבשנו את פלסטין? והצבא המצרי שחרר את רצועת החוף האקראית (שמאז ואילך נודעה כרצועת עזה) מאימת הכיבוש הישראלי, או שכבש את תושביה הפלסטינים, שמעולם לא קיבלו אזרחות מצרית? וב-1967 שחררנו אותה מהכיבוש המצרי או כבשנו אותה בעצמנו? ב-1994, "עזה תחילה" שוחררה מהכיבוש הישראלי או נפלה טרף להנהגת אש"ף-חוץ בראשות הטרוריסט ערפאת, שהצליח למצב את עצמו בעולם כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני? וב-2005, בהתנתקות, עזה שוחררה סופית מהכיבוש הישראלי או נפלה טרף לחמאס, שהשתלט עליה בהפיכה צבאית תוך פחות משנתיים והטיל עליה משטר טרור אסלאמיסטי דכאני?

כשרוצחי החמאס השפלים שעטו אל יישובי עוטף עזה בשבעה באוקטובר 2023 הם נשמעו קוראים: "חזרנו אל האדמות שלנו". במובן מסוים, שאין בו שום הצדקה למעשי הזוועה שלהם, הם צודקים. חלק מאדמות הכפרים ברצועה נשארו ב-1949 בצד הישראלי של הגדר והפכו לאדמות הקיבוצים. היו גם כפרים באזור שתושביהם גורשו לרצועה, אפילו אחרי תום המלחמה.

צה"ל יצא שוב לכבוש את רצועת עזה, הפעם כדי למגר את שלטון הטרור של חמאס. בדרך נהרגו גם אלפי אזרחים פלסטינים, שלוחמי החמאס השתמשו בהם כמגן אנושי. בתקווה שצה"ל יצליח להשלים את משימתו - מיגור שלטון החמאס - ישתחררו מאימתו לא רק תושבי ישראל אלא גם תושבי הרצועה. אך מה יהא אחר כך, האם יפלו תחת כיבוש חדש?

החברה הישראלית נקרעת סביב שאלה: מה ייחשב ניצחון במלחמה? מצד אחד מתנוססים שלטים "מנצחים. שולטים. מיישבים". מצד אחר, "אין ניצחון עד החטוף האחרון!"

***

אתמול הדרכתי בתערוכה שלנו, של תנועת המחנות העולים, בכיכר החטופים. התערוכה מסתיימת בתמונה של המונים בעצרת מניפים את הדגל הענק שיצרנו: "אין ניצחון עד החטוף האחרון." אחת החניכות שאלה אותי: "רגע, אבל במלחמות אין מנצחים..."

נכון, נזכרתי, במלחמות אין מנצחים. כבר שלושה חודשים ויותר כולנו מפסידים: הנרצחים והחטופים, החללים והפצועים, המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, ההרוגים והפצועים הפלסטינים ומשפחותיהם, מאות אלפי הפליטים משני צדי הגדר. שני עמים שלמים מוכי טראומה. במלחמות אין מנצחים.

אין ספק, צריך למגר את צבא הטרור של חמאס ככל שהדבר ניתן. וחייבים להחזיר את החטופים בחיים, את כולם, עכשיו. בלי שני הדברים הללו אין לנו תקומה. אבל ניצחון לא יהיה לנו. כי במלחמות אין מנצחים. מלחמה לא יכולה להיגמר בניצחון. רק בשלום.