אולי כמו אצל סיזיפוס המאמץ והדחיפה, התקווה וההתמדה, הן שהופכת אותנו לבני אדם מאושרים יותר

 

אני מנסה לדמיין את עצמי במצבן של משפחות החטופים ולא מצליח. לא באמת. עוד לילה עובר על אהובים ואהובות רבות ורבים במחילות עזה. מחריד.

 

התפכחנו מאז ה-7 באוקטובר. אנחנו יותר סולידריים. זו עוד מלחמה שהקיבוצים משלמים בה את המחיר הכי כבד. כן התפכחנו, אבל לא עוד. אסור להיות שק חבטות של השמנה וסלתה של ישראל מודל 2023. עלינו להשיב מלחמה, באהבה ובערכים של כבוד לאדם ולאחר.

***

בקיבוצי, גשר הזיו, משוריינים ממלאים את החורשות. סביב הדשא הגדול בשעות הערב, מתהלכים מילואימניקים עם טלפונים ניידים. ודאי מתקשרים הביתה. חולפים מבלי משים, על פני המקלט הנעול היחיד, זה ששימש את השכונה הצפונית במלחמת יום כיפור ונותר עזוב. רק בבית העלמין שלנו יש עדות לטראומה של המלחמה ההיא. עתה נוספו לה קברים חדשים וכואבים. דמנו עודו נספג באדמה ומזין את שורשי האורנים והקטלבים של הגליל המערבי. שכנינו מצפון פונו.

 

התפכחתי ואני יותר מתמיד גאה להיות קיבוצניק. גם עתה, כשבין חברי הכנסת שמייצגים את מפלגתי, אין אף חבר קיבוץ. מפלגת העבודה נראית אבודה, אך עודני מאמין בדרך. ברור לי שלקרב נחוצים יותר מהנפת שלטים וצעקות למכוניות חולפות. התפיסה שאנחנו קואופרטיב רק מגדילה את אחריותנו לשותפינו בדרום ולשכנינו, בני עמנו..

 

***

הקואופרטיבים אינם דבר שפרץ באנגליה במאה ה-19 והתפשט לדשא הגדול של הקיבוץ המתחדש. אנחנו שייכים למשהו יותר שורשי, עתיק מאוד, שסממניו קיימים מתחילת השבטיות של לפני 100,000 שנה.

 

 

כבר אצל הפילוסופים הראשונים ניתן למצוא סימנים לקואופרטיב שהוא הבסיס הערכי והמוסרי של הקיבוץ. קונפוציוס סיכם את כל התורה על רגל אחת ב"ואהבת את רעך כמוך" כבר ב-500 לפנה"ס. אנו בקיבוץ הופכים זאת בעזרתו של רבי עקיבא "לכלל גדול בתורתנו". 

 

***

במבנה שמעל הלול, ניצבה החשמלייה של נתן. בעבודה בחשמלייה היה לכל אחד מאיתנו דלי, שבו הונחו כלי העבודה. לנתן היה סט מברגים ששמר עליהם כאילו מחר בלילה הוא הולך שוב לפוצץ את גשר אלנבי. 

 

בחשמלייה היה לנו גם סולם עץ שלעולם אינך בטוח אם שלב שלו לא יתפרק ותקרוס יחד עמו. כול טיפוס על הסולם היה מלווה ביראה שמא  השלב שתחת רגלך יתנתק.

 

בקיבוץ - כמו בסולם האהבה של דיוטימה של אפלטון - אנו נמצאים על שלביו הגבוהים יותר. הסולם של דיוטימה מתאר שלבים בדרך לאושר וליופי הנשגב. יש את השלב הראשון שהוא הכי קרוב לקרקע; זהו שלב חסר שימוש כי בשביל גובה כזה, מספיק להשתמש בכיסא.

 

שלבי האושר בסולם האהבה הם הדרגות הגבוהות יותר שלו. שם, בגובה, עוסקים יחד בענייני רוח ותקומה, חזון ואמונה, נהלים ותקנונים. בעיות היום יום נראות קטנות יותר במבט מלמעלה. בגובה כזה לא כדאי לקנא וגם לא לירות, כי האחיזה שם לא יציבה. יש לפעול ביחד, בעדינות. עלינו לגלות יחדיו את הנורה הכבויה ולהחליפה.  

 

כשנמצאים בגובה, היד צריכה להיות מושטת מטה, בניסיון לסייע לעוד ועוד חברים להצטרף. היצירה המשותפת של הרוח על פי דיוטימה אותה הציג אפלטון, היא הרוח האלוהית. היא מדרגות האושר הגבוהות לשם יש להגיע.

***

שנים חלפו, וכלי עבודה חדשים כבשו את דלי הערכים שלנו. ואולי טעה אפלטון שהציג את מדרגות הסולם כמשל לאושר. אולי בכלל נדונו כמו סיזיפזוס, לדחוף במעלה גבעת הכורכר - איש איש לבדו וברגעי החסד גם יחד - את האבן הגדולה. אולי כמו אצל סיזיפוס המאמץ והדחיפה, התקווה וההתמדה, הן שהופכת אותנו לבני אדם מאושרים יותר.

 

***

חוטי החשמל מותאמים זה לזה: חום עם חום, כחול עם כחול וצהוב עם צהוב. הסדר חייב להישמר גם מתוך דאגה שהחשמלאי שבא אחריך לא יתחשמל. זאת הערבות ההדדית.

 

הקיבוץ והתנועה הינם אורגן ולא רק פקעת של חוזים בין אנשים. הנאו ליברליזם היה צריך לפנות את מקומו אתמול, לטובת תפיסה מציאותית כמו זו הקיימת באורגן כמו קיבוץ. אחינו בדרום זקוקים לעזרתנו כתנועה שמחבקת, אוהבת ומחוברת גם אל מה שנעשה מחוץ לגדר הקיבוץ. כך נוכל גם למסיתים כנגדנו בחברה הישראלית. רק כך גם תוכל החברה הישראלית לאויביה מבחוץ, שלא ייעלמו לאחר היעלמות החמאס.

אבל עתה, כל שצריך הוא להתרכז בהחזרת החטופים הביתה.

 

סיזיפוס. אולי המאמץ יביא את האושר (עפ"י אלבר קאמי)

 

נימי לנגר הוא בן וחבר גשר הזיו