כתבי, כתבי, אני מעודדת את עצמי, כתבי כי אין בך עוד רוח מלבד רוח קיום, גם אם הוא לאה, עיוור, שורד, מהבהב

 

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", יגאל אלון.

 

היום אני נתלית באילנות ולא רק מפני שט"ו בשבט קרב, אלא מפני שטוב להיתלות באילנות גבוהים, לינוק משורשיהם, להרגיש מעט את החיבור ההיסטורי (שפוגש אותי בעיקר במישור התרבותי), בשעה שהקרעים מרובים והנפש מתקשה לחברם לכלל תודעה ומשמעות שיש בהן היגיון.

 

בשבוע שעבר סיפרתי בקיבוצי, שער הגולן, על סבא שלי אברהם שלונסקי. פתחתי באמירה שכל מה שאספר הוא למיטב ידיעותיי, זכרוני וטעמי הבלתי אובייקטיביים בעליל... אז נכון, סיפרתי עליו מתוך עיני הנכדה שלי וחלקתי גם סיפורים אישיים-משפחתיים אבל כל זה התעצם וקיבל משמעות מפני מקומו, בשל עשייתו, משום שהיה חולייה (מפוארת, יש לומר) בשלשלת התרבות העברית, וכי התחברות אליו והיזכרות בפועלו העצום נותנת תוקף וכוחות להיותנו כאן, להמשך העשייה (אולי ביתר שאת בתקופה שכזו).

 

כתבי, כתבי, אני מעודדת את עצמי, כתבי כי אין בך עוד רוח מלבד רוח קיום, גם אם הוא לאה, עיוור, שורד, מהבהב. כתבי, כתבי, הקשיבי לנשימות בתך שעלייך הישרדותה, שהיא באר הקיום ממנה לדלות, כתבי כי זה כוח יחיד שמניע, מתדלק, מפיץ זרעי התחדשות.

 

ואחרי זריקת העידוד הזו לעצמי אני רוצה להזכיר עוד חוליה מפוארת בשלשלת התרבות העברית, את לאה גולדברג, שהשבוע מלאו 54 שנים לפטירתה ב-15/1/1970, ולכבד את זכרה במחווה – יצירת סונט (צורת שיר שגולדברג הרבתה לכתוב בה, ושכללה לשלמות בעברית, שבקיצור הקיצורים בנויה מארבעה בתים, שניים של ארבע שורות ושניים של שלוש שורות, וחרוזה על פי כללים מסוימים). ניסיתי לכתוב באופן שמזכיר את סגנונה וחלק מנושאי כתיבתה באמצעות פרפרזות על שורות שלה, בתוספת אקרוסטיכון של אותיות שמה ואותיות סונט (כלומר, בשיטת כתיבה בה כל שורה, ולפעמים כל מילה, או כל בית, מתחילה באות היוצרת מילה או מספר מילים לפי סדרן).

 

הומאז'

לָאוּ מִלַּי בְּחֶבֶק נִים לֹא נִים

אַיֵּה צְחוֹר שִׁכְחָה לִי תְּנוּמָתִי יַנְעִים

הֵדֵי הָאֶתְמוֹלִים עוֹד מַקְדִּיחִים דָּמִי

גַּם הַדְּמָמָה שׁוֹתֶתֶת מֵעִמִּי

וְכָל שׁוּלֵי זָהָב שֶׁל אֶמֶשׁ כְּבָר הוּעַם בְּרָקָם

לוֹטֵשׁ לִבִּי אֶת חֲדָרָיו רֵיקָם

דּוֹמֵה - חַדְגּוֹן יָמַי לָעַד יִכּוֹן

בְּשֶׁפֶךְ נִשְׁמָתִי אֵין סֶכֶר כִּי יִסְכֹּן.

רַק טֶפַח סְעָרָה לְהֶרֶף אָז יִגַּל

גָּמוּם וּמְכֻשָּׁף יַשִּׁיל הוּא וִילָאוֹת

סְפוּגֵי דָּמִי וּתְלָאוֹתַי (מִגֵּו)

וְלֹא עוֹד אִוָּשַׁע בְּסֶבֶב הַגַּלְגַּל

נָעוּל כְּבָר אַרְמוֹנִי. לֵאוֹת,

טְמוּמוֹת* עֵינַי, עֵירֹם סִבְלִי מִלֵּב.   

 

תודה לידידי אפרים פריזד על הניקוד.

*טמום – אטוּם, מטומטם

לאה גולדברג (1963). חוליה מפוארת בשלשלת התרבות העברית

(המקור: מכון גנזים)