חברה בעבודה הזמינה אותי לצ'יינה טאון של בוסטון. לא זוכרת מה אכלתי שם, אבל זוכרת שחזרנו למשרד ושלפתי את הסנדוויץ' שלי

הוריי מעולם לא ישבו בבית קפה או במסעדה. הם גם לא שיחקו קלפים. הם היו סוציאליסטים. כך יצא, שגם אני הגעתי לצבא מבלי לשבת אף פעם במסעדה. בבית קפה, אולי ישבתי מספר פעמים.

אני לא זוכרת מתיי אכלתי חומוס בפעם הראשונה. נדמה לי שזה היה כשהייתי בגייס (מפקדת גייסות השריון). שירת איתנו בחור תימני, שלאבא שלו הייתה מלטשת יהלומים בדרום, נדמה לי שבאופקים. פנחס ספיר חשב ככה לגוון את התעסוקה לעולים החדשים. על כן (מה לא ברור?) לבחור היה רכב, והוא לקח אותנו לאכול חומוס באפרידר, שהיה אז החלק החדש של אשקלון. לא זוכרת אם החומוס היה טעים, נדמה לי שהמסעדן היה בכלל רומני. אני נזכרת פתאום, שהייתי במסעדה מזרחית בתל אביב, פעם אחת לפני כן.

ואז, הלימודים בירושלים. שנה ראשונה, כימיה, וזה אומר הפסקת צוהריים קצרה וארוחה במנזה. כן, דג פילה, פירה, ושעועית מבושלת. לא פלא, שבשנים לאחר מכן, כבר סרקתי את מסעדות ירושלים ביסודיות. היו מספר מסעדות סטודנטים ידועות ברחוב יפו. אוכל ירושלמי לא רע. ובשנה השנייה שלי באוניברסיטה, התחלתי לצאת עם מי שהיום האיש שלי, שהיה עשיר. הייתה לו משכורת של עוזר מחקר. מכאן, מובן מאליו שאכלנו כל יום בענת, שהייתה מסעדת יוקרה במרכז העיר. שם, לראשונה, הכרתי במיה. זו הייתה אטרקציה לאשכנזייה שכמוני.

בשלב הבא, נסענו לבוסטון בארה"ב לפוסט דוקטורט של האיש. בוסטון היא עיר מוזנחת למדיי. לא הייתה בה אופנה, גם לא אוכל טוב, חוץ מ'סי פוד' – אוכל ים אמריקאי. אמרו לנו ללכת למסעדת סי פוד יוקרתית על הצ'רלס ריוור, נהר צ'רלס שבין בוסטון לקיימברידג'. זה היה מקום מרשים, שבו כבר בכניסה נתקלת בבריכת מים ענקית, שבתוכה שחו השרצים. יכולת לבחור בסרטן על פי טעמך. האיש שלי בחר כמובן לובסטר, סרטן גדול. אני אכלתי שרימפס, סרטנים קטנים. פעם ראשונה ואחרונה, חומוס טעים לי יותר.

חברה בעבודה הזמינה אותי לאוכל סיני בצ'יינה טאון של בוסטון. לא זוכרת מה אכלתי שם, אבל זוכרת היטב שחזרנו למשרד ושלפתי את הסנדוויץ' שלי. זה כמובן לא היה נחמד. ערב אחד הלכנו גם לסטיקייה בהיי מרקט של בוסטון. שוק השחת – שוק הירקות והפירות. המקום היה ידוע בסטייקים הענקיים והלא עשויים שלו. הזמנת סטייק 'וול דן', אמרו לך שזה על אחריותך. אני שונאת אוכל עם דם. כמובן שלא נהניתי.

חזרנו לארץ, היינו עניים במשך כמה שנים. שתי משכורות של אקדמאים מתחילים, אינפלציה גבוהה, חוב על דירה, בקושי הסתדרנו. מפעם לפעם, היינו קופצים למרכז העיר ירושלים, אכלנו במרבד הקסמים. זו הייתה מסעדה תימנית כשרה, עם אוכל לא רע. הבנות שלנו צוחקות על זה עד עכשיו.

היום אנחנו מבקרים בעיקר מסעדות באזור מגורינו. זה אזור של אנשים די מבוססים, על כן יש כאן כמה מסעדות טובות. לפעמים, אנחנו נוסעים לעיר, תמיד לדולפין ים, מסעדת אוכל ים בעיקר. זו עדיין מסעדה בסטייל של פעם: מפות לבנות, כלים נאים, שירות אדיב. דולפין ים, בעיניי, היא מסעדה למופת. תמיד אני יוצאת ממנה שמחה.

מסעדת דולפין ים. תמיד יוצאים שמחים (מקור: אתר המסעדה)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג: עידן השוק החופשי