תמי הלוי חברת נחל עוז מאז היותה בת 19. היא שרדה את הטבח של ה-7 באוקטובר לגמרי לבדה. מתוך הסדרה "אורות באפלה". טקסט וסרטון

תשמעו סיפור, סיפור אחד.

כרגע סיימתי שיחה מרגשת עד דמעות, עם אחת הניצולות בנחל עוז.

אישה בת 84, מלח הארץ, מלכת הארץ, ילידת הארץ, מגיל 19 בנחל עוז..

אמא ל-חמישה ילדים שגדלו שם.

"משבע בבוקר הייתי לבד בממ"ד לא נעול. לא הצלחתי לנעול את הדלת. ישבתי בחושך, בלי להוציא הגה. בחוץ יריות, קולות בערבית, בווצאפ הקהילתי הולכת ומתבהרת התמונה שבקיבוץ יש מחבלים, יש הרוגים ואנשים מתחילים להיחטף לעזה.

כל הזמן נכנסות הודעות מבוהלות מבני המשפחה שלי. יש לי חמישה ילדים ונכדים, אף אחד לא בקיבוץ באופן מדהים ובלתי נתפס, ערב קודם, באופן כל כך סמלי, הייתה חזרה גנרלית לחג הקיבוץ.

בשבת, באותה שבת ארורה, היינו אמורים לחגוג 70 שנה לנחל-עוז.

בהצגה המרכזית, לא תאמיני אוריין, אי אפשר לכתוב תסריט כזה: תצפיתניות שיושבות מול מסכים שמתחילים לשדר תמונה משובשת, על המסכים נגלה להן פתאום קיבוץ נחל-עוז מלפני 70 שנה!

איזו תוכנית נחמדה ושמחה הייתה אמורה להיות לנו, אני מקווה שמישהו צילם את החזרה הגנרלית. לכבוד חג הקיבוץ חבריי הקיבוץ בישלו מאכלים טעימים ואני הכנתי שני סירים של ממולאים שהיו במקרר.

ביום שישי בלילה, אחרי החזרה הגנרלית, שתיתי כוס תה עם חיה, השכנה שלי,  והלכתי לישון נרגשת לקראת חג הקיבוץ.

כמו שסיפרתי לך, התעוררתי מרעשים ואחר כך ״צבע אדום״. הגפתי את התריסים בכל הבית ונכנסתי לממ"ד, כמו תמיד כשיש "צבע אדום", כשהתבררה התמונה שיש מחבלים, הבנתי שאני לבד עם בית נעול, אבל הממ"ד יפתח בקלות לקראתם. כל השעות האלה ישבתי לבדי בחושך והתכתבתי עם הילדים כל רבע שעה. הם התחננו שאתן להם אות חיים.

השכנה בבית הצמוד לי נפטרה לפני חודשיים והבית שלה ריק, אני חושבת שאולי זה הציל אותי .אולי הם הציצו וראו שזה בית ריק מאנשים וציוד וחשבו שאולי גם אצלי כך, ולכן אין מה להתעקש.

כל הזמן שמעתי יריות, שמעתי קולות בערבית, הבנתי שהמצב נורא.

***

אני גרה בשורת בתים שאנחנו קוראים לה בצחוק: "שורת האלמנות", ותיקות הקיבוץ שכבר חיות לבד .שני בתים ממני גרה חיה, חברת קיבוץ בת גילי, בת 84, גם היא אלמנה. היא לא ענתה להודעות בווצאפ, גם לא ענתה לילדים המבוהלים והמודאגים שלה. בשלב מסוים הילדים שלי כתבו לי, שאלו אם אני יודעת מה עם חיה? לא ידעתי דבר. כבר הבנתי שיש משפחות שנחטפו ויש לנו הרוגים.

בדיעבד, כבר בבוקר נכנסו לתוך בית של משפחה עם שלושה ילדים ובשידור חי מהפייסבוק של אחד מהם, מפלצות חמאס תיעדו את ההשתלטות. רגע לפני שהם חטפו אותם לעזה, הם לקחו את הבן של המשפחה איתם ותחת איומיי רובים דרשו ממנו לדפוק על דלתות ולבקש בקולו, שיפתחו.

כך הפילו בפח משפחות תמימות שרצו לעזור. רק אחר-הצוהריים התחילו לכתוב הודעות על חילוץ מתקרב, עדיין היו יריות ופיצוצים כל הזמן.

לא ידעתי מה קורה עם חיה השכנה שלי, ילדיה היו מוטרפים מדאגה. לקראת ערב קיבלתי הודעה שהחילוץ מתקרב אלי, שלא אפתח גם אם מזדהים, "צה"ל, צה"ל", כי המחבלים עשו את זה בכמה בתים, ושאפתח רק אם אשמע שם של חייל מסוים.

כבר היה חושך בחוץ, ואני לא יודעת להסביר איזה כוח חיות נכנס בי, פתאום עברה לי בראש מחשבה מוזרה, שבמקרר שלי יש שני סירים עם ממולאים וחבל שיתקלקלו... אני עכשיו לא יכולה להסביר לעצמי מה עבר לי בראש, אבל עובדתית, גיששתי בחושך את הדרך למטבח שלי, הוצאתי את הסירים והנחתי על השיש, חיפשתי קופסאות פלסטיק מהארון. וככה בשקט, בחושך, התחלתי להעביר, עם האצבעות, את הממולאים לקופסאות ולאכסן בפריזר. איזה מן רעיון זה? אולי המוח רצה להאמין שתכף הכול יגמר, תכף תהיה מסיבה וצריך לשמור על הממולאים טריים...

***

נסתרות דרכי הנפש.

כמה פעמים בתוך השעות האלה הלכתי בשקט לשירותים, לא הורדתי את המים, בדממה.

בתוך אובדן השליטה הזה, החלטתי שאת זה לא ייקחו ממני, גם אם זה היום האחרון, לא בשלפוחית שתן מלאה…

כשהבנתי שיש חטיפות החלטתי שלא משנה מה יקרה, אני מעדיפה למות מאשר להיחטף. אמרתי לעצמי שלא אצא, שאתנגד בכל כוחי בתקווה שיהרגו אותי, העיקר לא להיחטף!

רק בחצות הגיעה הדפיקה בדלת: "צה"ל, צה"ל, עם שם החייל שכתבו לי. "

 סוף, סוף הם הגיעו. פתחתי את הדלת, מולי עמדו 8 לוחמי מגלן.

אי אפשר לתאר את הרגע הזה. מייד אמרתי ״חמודים, טוב שבאתם! בואו תשתו, בואו תאכלו משהו (הרי יש ממולאים טריים).״

הם מייד אמרו שיש לי דקה לארוז ותחת אש נרוץ לרכב של הפינוי.

שאלתי מה עם חיה, השכנה. אמרו שאין תשובה בבית שלה.

התעקשתי ללכת איתם ביחד, דפקנו לה על הדלת, כל זה תחת אש שממשיכה להתנהל.

חיה לא ענתה.

החיילים אמרו שאין זמן יותר שאני חייבת לרוץ איתם לרכב הפינוי. רצנו, לא אתאר מה היה בדרך. כשהגעתי לרכב הפינוי הודעתי לילדים שלי שחולצתי. התעקשתי שיחזרו לראות מה עם חיה. הסברתי להם מאיפה להרים תריס, יש לנו את אותו הבית. ברגע האחרון חזרו שוב לבית של חיה. היא לא ענתה בשום אופן. הייתה דממה. בסוף פרצו אליה הביתה, תחת סיכון חיים. מצאו אותה לבד בחושך, מבוהלת עד מוות.

חילצו גם אותה.

סבתא חיה, חיה!

***

את אנשי נחל עוז פינו לקיבוץ משמר העמק שקיבל אותנו כמו מלאכים טובים.

אני עכשיו אצל בתי. רוצה להיות עטופה במשפחה. כמו שקמתי לסדר ממולאים, אני כל הזמן מבקשת מהבת שלי: תני לי מטלות, אני רק רוצה להיות בעשייה. לא לשקוע במחשבות על כל מה שקרה וקורה ויקרה.

אני חיה, אבל רבים אחרים לא. ויש לנו חטופים מכל הגילאים, הדעת לא תופסת את גודל הזוועה.

צריך להיות בעשייה. יש לנו אנשים נפלאים.

זה עוד מוקדם מידי בשבילי להבין מה היה ומה יהיה".

תמי הלוי. אני חיה, אבל רבים אחרים - לא (צילום פרטי)

***

איזו אישה זו תמי ואיזה אנשים טובים ואמיצים יש ביישובי העוטף.

בשבת, כשהתחיל הבלגן, כתבתי לה הודעות, לפרקים ענתה לי, לפעמים ראיתי רק שהיא

און-ליין, בלי מענה. רק בלילה כתבה לי שחולצה. תמי היא אחת מהאימהות שהצטלמו לסרט שלי, היא אישה שאני מצדיעה לה על כל השנים שהחזיקה, עם חבריה, בגבול הקשה הזה. טועה מי שקורא להם "יישובי עוטף עזה" –

הם יישובי עוטף המדינה!

לצפייה בסרטון

אוריין צ'פלין היא בת קיבוץ שריד. מחברת הספר: "ארבע שעות ביום, על הלינה המשותפת."