מה לא היינו נותנים כדי לחזור לתחילת אוקטובר, רגע לפני, עם חוכמת הבדיעבד, כדי לשנות את מהלך הדברים

קרני ועזרא שואלים אותי מדי פעם מתי אחזור לכתוב. לפני שאני עונה אני מסתכלת רגע לתוך עצמי, בודקת אם כבר חזרה לי היכולת לשים מילים על נייר ועונה "מצטערת. עדיין לא יכולה".

כמו "אבאים" טובים הם לא לוחצים. רק אחרי זמן שוב שואלים.

פתאום התחשק לי לנסות.

אני מסתכלת על הדף הריק ובעיקר מתחשק לי לבכות. העיניים מצטעפות, הדופק עולה, הגרון מתמלא. לא יודעת למה הכתיבה עושה לי את זה.

אני מסתכלת מה הייתה "הרשימה" (מילה של אמא שלי) האחרונה שלי.

זו הייתה הכותרת:
נפגש על השבילים, או: פרגמנטים מהמלחמה ההיא (ה"שנקל" שלי ל-50 שנה אחרי)

וזו השורה האחרונה ברשימה:
ובכל המלחמות שעברתי, הכי מוזר זה איך יום אחד אומרים "המלחמה נגמרה, אפשר לצאת" וחוזרים לשגרה כאילו כלום לא היה. עד המלחמה הבאה.

הרשימה התפרסמה ב1.10.23. בחיים אחרים ממש. כל כך רחוק. כל כך אחר. מה לא היינו נותנים כדי לחזור לתחילת אוקטובר, רגע לפני, עם חוכמת הבדיעבד, כדי לשנות את מהלך הדברים.

***

בכל ה"ביחד ננצח" וה"כולנו אחים" וה"אין שמאל ואין ימין, אין דתיים וחילוניים" – מצאתי את עצמי אומרת יותר מדי פעמים את צמד המילים שכולנו אומרים כלאחר יד גם אם אין בהן שום קשר לאמונות שלנו, לאורח החיים שלנו, לשפה היומיומית שלנו: בעזרת השם.

שיחזרו החטופים – "בעזרת השם".
שיהיה יום שקט – "בעזרת השם".
שתיגמר המלחמה - "בעזרת השם".
שיחזרו המפונים לביתם - "בעזרת השם".
נפגש מחר - "בעזרת השם".
תרגישי טוב - "בעזרת השם".

מה??? איך זה קשור אליי?
זה לא!

אז בתוך כל הכאוס הזה, כשצריך איכשהו להרגיש שאנחנו מחזירים את השליטה לידיים שלנו, לידיים שלי, אני מנסה לסגל לעצמי ביטוי חליפי, כזה שמתאים לי, לאורח חיי, לאמונותיי, לשפתי העברית החילונית היפה.
במקום להגיד "בעזרת השם" אני אומרת "לו יהי".
לפעמים זה מרגיש קצת מודבק (כמו שאמר פעם משה מהעירייה של דודו גבע...) אבל אני לא מוותרת.

שיחזרו החטופים (עכשיו!) –
שתיגמר המלחמה -
שיחזרו החיילים והמפונים -
שנרגיש טוב -
שאצליח לכתוב.

לו יהי! לו יהי! לו יהי!

ככה נראית תקווה (צילום: ניבי שפר)