הרשו לי לזעוק את הזעקה: אנא אתם מקבלי ההחלטות, עצרו ותשיבו אותם ואותן הביתה, כולם עכשיו.

יהיו הדברים הללו , הנכתבים מלב מלא געגועים ודאגה, משל הייתי אני, אב או אם או בן או אח ועוד...

כי כולנו, ממש כולנו, משפחה חטופה. איבר מגופנו , בהיותנו ערבים זה לזה , כמו נשאר בידי ליסטים. ערכי הרעות ואי ההפקרה , מקור כוחנו האמיתי, עומדים למבחן הקיום של ישראל כמדינה אחראית על אזרחיה , שהם המסד והם הלוחמים על עצמאותה.

זהו החוזה הכתוב, בין המדינה לבין האזרח. השמירה על זכותו ויכולתו לגור בביתו בבטחה, מבלי שמישהו הרוצה ברעתו, יעשה בו שפטים ויחטוף אותו אל מעבר לגבול.

זה היה האסון הגדול ביותר מאז 48 , הרבה יותר מזה שאני וחברי חווינו ב 73 , עת הופר האמון הבסיסי במדינה שחבה לאזרח את ההגנה הראויה.

על קברה של אמי, ניצולת השואה, חקוקים כמה מילים מתוך שיר שכתבה: "רק בתוך עמי אני אשב. בשדות שדופי בצורת, רוויים מלחי ים ודם שאינו עוד הפקר. ובבוא הזמן כאן יטמינו את גופי הכמה למנוחה". והנה אני מבקש לומר בכאב וברעדה. דם אזרחים הנמים את שנתם וחיילים שלא שמעו לקולם, היה הפקר.

ולכן , בשבוע הראשון, עת הוקם המטה, אמרתי בפני המשפחות, שאין ברירה בידינו, כמדינה, כריבון, לרדת על הברכיים ולבקש סליחה מהם ולהבטיח שדבר ראשון, לפני כל מיטוט, הריבון, המדינה, יהיו מוכנים לדבר עם השטן ולהציע מחיר גבוה מאוד, עבור הבטחת שובם של החטופים בעדיפות ראשונה, ללא שום גמגום. אסטרטגיה של כושר הרתעה, של תחושת נקמה (שהיא טבעית), אינה נופלת מהחשיבות של חוסן לאומי, של השבת האמון, של חובת המדינה אל מול אחריותה למה שקרה, כלפי כל החטופים/ת . וזהו הביטחון הלאומי שלנו . זה הייחוד שלנו. להציל את החיים בעדיפות ראשונה ולהילחם אחר כך. זו החמלה גם במלחמה.

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים . אלו דבריו של דויד בן גוריון. נילחם על מדינתנו. ראו עד כמה חיילינו טובים, מסורים ומוכנים להקרבה, היום בישראל בשנות השבעים שלה. להם ולמשפחותיהם מגיע הביטחון שאם ייחטפו או יפלו בשבי לעולם לא נשאיר אותם מאחור. זהו מקור הכוח האמיתי, של הנוהגים והנוהגות בטנק, במטוס ובנמר וזהו מקור הביטחון של האזרח שחי בביתו.

החוזה הופר!! נכון שהצלחנו באיחור להשיב חלק מהחטופים/ות. נכון שעצרנו לרגע. ותודה לביידן. לא ניקינו עצמנו מהפצע. אבל כל יום שחולף , אנחנו אחראים לשלום החטופים/ות לא פחות מהמחזיק בהם. וכולנו שומעים מה הסבל שהם עוברים/ות. אנחנו בטבורה של מלחמה . קשה לעצור. אני מבקש והנה במחילה מכם, להטיל ספק באמירה שככל שנלחץ ונהרוג נקדם את עסקת החטופים. אני מבקש להעלות את ההשערה שמרגע שיצאנו ל"תמרון" אנחנו מסכנים את שלום החטופים. נכון ומותר להטיל ספק בדיבור על שתי מטרות שיכולות ללכת ביחד ולשרת זו את זו. נכון ומותר להטיל ספק על ערכן של סיסמאות ניצחון.

הרשו לי לזעוק את הזעקה: אנא אתם מקבלי ההחלטות, עצרו ותשיבו אותם ואותן הביתה, כולם עכשיו.

ככתוב בשולחן ערוך : "כל רגע שמאחר לפדות השבויים...הוי כאילו שופך דמים". ומהתלמוד: " חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם"". ותפילה מלב אל לב לסיום: