ליאור שמחה הוא מועמד ראוי שיכול לחולל שינוי, יש לו רק בעיה אחת - הוא גבר. תגובה לרקפת זהר

 

כשקראתי את מאמרה של רקפת זהר: "מנהיגה לשם שינוי"  חשתי שחזרנו לאחור, לימי הסופרג'יסטיות בארה"ב שעלו על בריקדות כדי להילחם על זכותן של נשים לבחור ולהיבחר.

 

המתקפה של רקפת זהר על העיתון האינטרנטי החדשני והמעורר "בין חברים" והגדרתה אותו כאכסנייה של שוביניזם גברי מהדור הישן - מעוררת השתאות של ממש.

 

האם מספר הנשים  בתמונה מפריע לרקפת או אולי משהו אחר?

אולי מה שמפריע לרקפת  זה מה שהתמונה משדרת: חברות (בשורוק), שיח בגובה העיניים, קירבה ושותפות? בקיצור , כל מה שהיה טוב בקיבוץ הישן?

***

אולי מה שמפריע לה בעצם הוא כל מה שיש לו ניחוח של קיבוץ?

אולי כל ההסתערות המגדרית הזאת היא בעצם תפיסת עולם אנטי קיבוצית בכסות של  פמיניזם צדקני?

 

שכן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, רקפת מעולם לא יצאה לקמפיין מגדרי לטובת נשים שהתמודדו בעבר על הנהגת התנועה.

 

ולעצם העניין, אכן, ראוי שבראש התנועה הקיבוצית יעמדו נשים, ראוי שהן תעמודנה שם על בסיס אישיותן, תפיסת עולמן,  כישוריהן וניסיונן ולא משום ש"צריך שתהיה אישה למען ההיסטוריה".

 

גילוי נאות: התמודדתי בעבר על תפקידים בכירים בתנועה הקיבוצית,  מתוך תחושת שליחות ועל בסיס הערכים שאני מאמינה בהם. מעולם לא ראיתי בנושא המגדרי סיבה לבחור בי, ומעולם לא הרגשתי שההצלחה או הכישלון נבעו מעצם היותי אישה. יתרה מכך, מעולם לא הסכמתי לארגן  "להקת מעודדות" שיובילו קמפיין מגדרי עבורי.

 

נהפוך הוא, סברתי אז וגם היום שהבלטת המגדריות מחלישה את היכולת של הבוחרים לבחור את המועמדת עפ"י התאמתה ולא עפ"י מינה.

 

***

וזה כל הסיפור המונח לפנינו: סיפור ההתאמה.

לשמחתנו, המועמדים להנהגת התנועה, אינם אנשים אנונימיים, ואפשר גם אפשר לבחון את התאמתם על בסיס פעילותם הציבורית בשנים האחרונות.

 

אך לפני שבודקים את התאמת המועמדים צריך לשאול: מתאימים למה? או במלים אחרות, לאיזו תנועה קיבוצית אנחנו מתכוונים ומי מתאים לעמוד בראשה?

 

כשאנחנו בוחנים את התנועה הקיבוצית, זו שהדס דניאלי ילין הובילה  בשבע השנים האחרונות כמנכ"לית וכמשנה למזכ"ל, אנחנו מגלים תמונה עגומה מאוד ועלינו לשאול את עצמנו: האם אנחנו רוצים עוד מאותו הדבר? 

 

האם אנחנו רוצים תנועה מנוכרת שבמשך שנים הלכה והתרחקה מחברי הקיבוצים עד שאין להם ענין בה, ולה ענין בהם?

האם אנחנו רוצים תנועה שעשתה הפחתת ערך עצמית לא רק בעיני חבריה אלא בעיני סביבתה ואוהדיה; שפגעה בקשר עם תנועות הנוער מגשימות בארץ ובעולם; שפרקה את הבריתות הפוליטיות ההיסטוריות שנבנו במשך שנים ויצאה לחזר על פתחיהן של מפלגות מכל הקשת הפוליטית?

***

לכל אלה היתה הדס דניאלי ילין  שותפה בכירה ומעולם לא שמענו, במועצות ובוועידות התנועה, שהיא מציגה עמדה עצמאית ושונה, כפי שהיא טוענת עכשיו.

 

אבל מעל לכל, אנחנו צריכים לשאול האם חשוב לנו שאת התנועה יוביל אדם  שיש לו יושרה, שפיו ולבו שווים, שאפשר להאמין לו ולהאמין בו.

התנהלותה של הדס במהלך פעילותה בתנועה ובמיוחד עכשיו כשהיא מנסה להתנער מאחריותה לכל מה שנעשה ולהאשים את שותפיה בתמונת המצב העגומה - מעידה על חוסר יושרה וחוסר לקיחת אחריות.

 

הדוגמא המובהקת לחוסר היושרה של הדס הוא תמיכתה בהצעת התנועה לבטל את זכותם של חברי הקיבוצים לבחור את הנהגתם,  ומשנכשלה היא מעזה לבוא עכשיו לחברים  ולבקש את תמיכתם.

מנהיגות מן הזן אנחנו מכירים היטב, לצערנו, במדינה ובממשלה ואוי לנו אם נכניס נורמות שכאלה לתנועה הקיבוצית.

 

אכן הגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן להחזיר את התנועה לחבריה ולחברותיה, לבנותה מלמטה למעלה, להתמודד עם המשבר, החורבן והשכול שחוו קיבוצינו ומתוכם  ליצור חזון משותף, מטרות ברות ביצוע ותוכניות עבודה. זה צו השעה. 

לא פלקטים וסיסמאות פופוליסטיות  ויחצנות רדודה.

הגיע הזמן למנהיגות עם יושרה, מנהיגות עם יכולות לעמוד במשימה הכבדה ובאתגרי הזמן.

 

"הכל פתוח עוד לא מאוחר"

ליאור שמחה הוא מועמד ראוי שיכול לחולל שינוי, יש לו רק בעיה אחת - הוא גבר. מה לעשות? לא כולם מושלמים.

בהצלחה לתנועה הקיבוצית ולכולנו.

 

 

מעולם לא רציתי "להקת מעודדות" לקמפיין מגדרי (צילום: פרטי)