יש אשר אני נעה פתאומית ממקום שבתי ומצמידה אזני אל הרצפה, לבדוק האם מקור הרעשים בא מתחת לפני הקרקע

 

בגינתי, באחר צהרים בהיר של דצמבר, עיניי כבדות, תוהות ומגששות, לבי עופרת יצוקה, גולמית, חולמנית – עופרת פצועה. היש דבר כזה? יש! לי נדמה כי הכול פה פצוע כעת. החלימה אינה מביאה מזור ואינה מתגשמת, איני יכולה לבצוע דבר ממנה, היא נותרת בדידה, בלתי נגועה כביכול, אבל פושה לתוך עצמה ולתוך הרהורי המציאות, חורצת בסדקים שכבר נפערו, פוערת בהם ערעור על הרהור. נפשי נפקחת לאיטה, כחמנייה אל רמז קלוש של שמש. נפשי מתפתה אל השלווה העשויה להתהוות מנגינת הצפרים, מהרוח הקלילה, אבל קרעי העננים דמויי המלמלה לא מתאחים לכלל מסכת של שלווה.

 

בראשי זמזום מתמשך כבר שבועות. יש אשר אני נעה פתאומית ממקום שבתי ומצמידה אזני אל הרצפה, לבדוק האם מקור הרעשים בא מתחת לפני הקרקע, האם אלה תוצאות חפירות של מנהרות מעבר לגבול, אולי מהכפר הנשקף מחלוני, "כפר פליטי צמח". שמו של כפר זה (אשר במשך שנים הייתי משוכנעת ששמו "עדסייה"), הרה גורל – האם פליטים יפלטו אותנו מכאן?

 

מול כפר פליטי צמח

 

שמךָ

קוץ בבשר בין הערביים הפסטורלי הזה -

רבידי אורותיךָ

השלווה היפה

הכול כביכול

אם יחמקו לכאן אנשיך

בחסות חשיכה ימשכונו מעבר לגבול.

 

פליטים לפליטים יהפכונו

לחטופים

האם זה פירושו של צדק פואטי

 

בילדותו התלווה אבי אל אביו

למסע עסקים רגלי עם הכפרים השכנים

היה זה לפני המלחמה

בני הכפר קנו מבני הקיבוץ הצעיר

גללי פרות לחימום.

 

מה עוד קרה שם?

האם כבר חשבום לאויבים?

האם בצמח ישבו עדיין אבותיהם

של בני הכפר שממול?

עליי לברר עם אבי

לפני שייעלם גם הוא בחשיכה

הבאה עלינו מכל עבר.

 

חתולתה הלבנה של שכנתי אורבת למיינה המנקרת בשלווה במרחק מה. אני אישה של חתולים ומוקסמת מתנועותיה רבות החן של החתולה, אך מחבבת את המיינה ואיני רוצה בהיטרפותה. בעד מי את? אני שואלת וכמעט נסחפת להציג את סצנת הטבע כמשל למצב המלחמה הנוכחי, אבל לא, ההשוואות אינן במקומן, רחקנו מאוד מהטבע, דחפינו הטבעיים הותמרו בתווך של מורכבויות עתירות היסטוריה ומרובדות שכבות. המלחמה, ככל שנראית הכרחית, תמיד מחוללת שמות, ולי, היודעת היטב בעד מי אני, אין פתרונות, לבי חטוף בעזה, כמאמר הדיסקית, עם חטופינו ועם חיילינו ועם המשפחות. ככל אחד אני מתבוננת בדברים מפרספקטיבה אישית ונעה במתחם הפעולות היומיות בניסיון לחולל תקווה עם בלגן בקישקעס, ועם השבר של ה-7/10 שעדיין מכאיב בכל צעד.

 

רחקנו מאוד מהטבע, דחפינו הטבעיים הותמרו בתווך של מורכבויות (צילום: סיגל אשל)