אהבה גדולה, עד היום, אני רוחשת למורה למתמטיקה שהיה קצת מטורף ועייף ממה שהוא מלמד. אני מתה עליו עד היום

כל האזור שלנו (חוץ מרעננה הבורגנית) היה סוציאליסטי ומפא"יניקי. אצלנו, ברמתיים, לא היה בית ספר תיכון, על כן, מובן מאליו שלמדתי בבית הספר על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי יוצאת השכם בבוקר לעלות לאוטובוס. האוטובוסים המפוצצים תמיד, הגיעו מתל אביב. ירדנו באזור התעשייה של כפר סבא, והלכנו מספר דקות. תחשבו רגע, יום גשם, זה ממש לא היה כיף.

מנהל בית הספר היה פולני ניצול שואה. הוא הבין היטב שהוא חייב להיות מפא"יניק. הוא כל כך השתדל, שזה כמובן היה מצחיק. בכיתה י"א (שביעית קראו לזה אז) הוא החליט שניגש לבחינת בגרות בהיסטוריה במקום בפיסיקה. זאת, למרות שהיינו כיתה ריאלית. הוא גם התנדב ללמד אותנו קורס מזורז.

וכך, שיעור אחד הוא נסחף בדבריו על יוסף בוסל מכינרת. בשלב כלשהו הוא הכריז "יוסף בוסל שמת מוות טראגי (כאן הפסקה למען הדרמה) הוא טבע בכינרת." אני, שהתייחסתי אליו כאל 'פולני אחד' פרצתי בצחוק היסטרי. כל הכיתה פרצה בהיסטריה אחריי. מיותר לפרט, אתם כמובן מבינים, כמה הייתי מטופחת ואהובה בהמשך. הוא היה אומר 'תמר' ומסתכל לצד השני.

מאז, הוא כל הזמן היה מחפש סימנים שאנחנו (משפחת שמאלי) נגדו. אלוהים, כמובן, לא קיפח אותו. יום אחד אבי – הסופר והמחנך אליעזר שמאלי - אמר משהו בישיבת מפקחים סגורה. מישהו הדליף את דבריו לעיתון דבר. היה שם משהו על חינוך, שאין חינוך מספיק. על כן, נידונו בבית הספר התיכון לבדיקת ציפורניים על ידי המנהל. כמובן שלי היו ציפורניים ארוכות.

היה לפחות עוד מורה מעצבן אחד. הוא היה מחנך הכיתה במשך מספר שנים. בכיתה ט' התחפשתי בפורים למוכר יו-יו מהתחנה המרכזית בתל אביב. הייתי מאד גאה. ואז, המורה הטיפש הביא אליי את בתו ואמר לה "את רואה, זו הבת של שמאלי". כמעט חנקתי אותו באותו רגע.

אהבה גדולה, עד היום, אני רוחשת למורה למתמטיקה שהיה קצת מטורף ועייף ממה שהוא מלמד. הוא היה מסיים הוכחה על הלוח, עומד מולנו עם הכרס הקטנה שלו, ועושה תנועת בלט עם הרגל. אני מתה עליו עד לרגע זה.

כך עברו להם בנעימים ימי התיכון. כמובן שפשעתי גם במסיבת הסיום. היינו אמורים לעבור וללחוץ את היד לכל המורים שישבו בשולחן ארוך אחד. כולם עשו זאת מימין לשמאל. אני שישבתי בשמאל, באתי דווקא משמאל לימין. נו-נו, שלחו אותי מיד ימינה.

מתישהו כשהייתי בצבא ערכו פגישת כיתה בבית הספר. אני הייתי בתורנות, ולא יכולתי לבוא. כתבתי לחברה טובה, ותיארתי מה כל אחד יעשה ויגיד. היא הייתה 'חברה טובה' וכמובן הקריאה את המכתב לכולם. ברל כצנלסון מתהפך בקברו עד לרגע זה.

תיכון כצנלסון כפר סבא, המבנה הראשון (מקור: מוזיאון כפר סבא)