זה אולי טיפשי, אבל כן – יש פה דררות! וכשמביטים למעלה, בית החזה נפתח וגם השמים קצת יותר כחולים

מענק האכלוס לתושבי גבול הצפון שהתפנו מביתם בתקופת מלחמת חרבות ברזל (שם זמני) הביא אותי לכפר אתא. סליחה – קריית אתא. זר ומוזר לי לחיות "בקריות", אז אני מקטינה ומחפשת דרכים להתיידד עם המקום בו אתגורר עד חלוף זעם. התירוץ הראשון לחיבור הוא "אתא" – מפעל הבדים והבגדים המיתולוגי בו עבד דוד משה שנים רבות, והעניק לי פיג'מות ובגדים בכל פעם שהגענו לבקר את אותו ואת דודה יפה בנהריה. ש"י עגנון הרחיב את השם אתא ל- "אריגי תוצרת ארצנו", ואני תוהה על מצבה של ארצנו, ומה היה חושב עליה כעת דוד משה.

שלוש פעמים ביום אני יוצאת לטיול עם בלה הכלבה ושתינו נותנות סימנים במדרכות עליהן אנחנו משוטטות. היא מרחרחת כל גדר, כל עמוד, כל עלה ובהטלת שתן קטנה מסמנת אותו כשלה, ואילו אני  מחברת פיסות מידע מהסביבה כדי להצדיק את החיבור שלי לשכונה הזאת, בה אני מתגוררת כעת.

כפר אתא הוא מקום מרובה נחלות, בתים עצומים היושבים מאחורי חומות ברזל ואבן, המזכירים לי שכונות  ביוהנסבורג בה ביקרתי פעם. שם, החומות היו חלק מהאפרטהייד: האדונים הלבנים יושבים לבטח במבצרם, מגינים על עצמם מפני האפריקאים כהי העור המאיימים. כאן, הן ללא ספק סמלי מעמד המסומנים בדרמטיות בקודנים על שערים, שלטים מסולסלים-מגונדרים, המצהירים את שם הבעלים על קירות האחוזה, ותיבות דואר. הכלבה מרחרחת ואני מתמקדת בשמות: מורנו, שוורץ, ברזני, בנדור – בבדיחות הדעת אני מצלמת את תיבת הדואר של זה האחרון לשכני מהקיבוץ ושואלת האם עבר לגור כאן בסמוך אלי. התשובה אינה מתמהמהת: הבית בנוי על מגרש שאבי קנה ב- 1932, ואחי הצעיר מתגורר שם! בשיטוט של יום המחרת כבר שואג עלי קולו של בנדור (הצעיר): את פדרמן?!? שמעתי שעברת לגור כאן... ואני מציינת לי עוגן – משהו קטן, מוכר, שמזכיר את הבית.

משם אנחנו ממשיכות למכולת הפינתית, אני קושרת את בלה בחוץ – ממש כמו בכלבו – זה מותר כאן בכלל? עובר הרהור בראשי לרגע, אך אני כבר בפנים, צוללת לתוך זיכרון ילדות ברעננה המושבה בה גדלתי, המכולת הפינתית של כהן – לחמנייה ושוקו וארטיק וקרמבו בדרך לבית הספר, ורומן נסתר עם אחד מבניו. המוכר (חנווני – איזו מילה יפה!) מחייך אלי, ואני תוהה אם הוא מכיר את אנשי השכונה ומזהה שאני חדשה, זרה – לא מכאן. בכלל, בתוך שגרת הימים, אני מרגישה שאני מסתובבת עם דגל בלתי נראה – דגל "המפונה": לפעמים הוא שחור, לעיתים לבן ומידי פעם מצליח לקבל צבעים נוספים.

הגענו לגינה, ועוד קצת קדימה יש שדה. לא יודעת מה מגדלים כאן אך הוא מספק מבט רחוק וירוק ומאפשר קצת אוויר, אם מתעלמים מסביבת בתי הזיקוק בה אני נמצאת. בגינה יושבת אישה מבוגרת, עטופה במעיל. אנחנו מכירות אחת בנוכחות השנייה בניע ראש קל. ואז, באחת, רעש כלשהו מחריד להקת דררות מתוך העץ שלרגליו אני עומדת והמבט נמשך למעלה ועוקב אחרי המהומה שהן מקימות.

זה אולי טיפשי, אבל כן – יש פה דררות! וכשמביטים למעלה, בית החזה נפתח וגם השמים קצת יותר כחולים.

תושבות ראש הנקרה, שנשארו לשמור על הבית (צילום: אריאלה פדרמן)