המרבדים הירוקים והטרקטורים שחורשים בשדות לא הסגירו במאום את האסון שהתרחש כאן לפני כשלושה חדשים

 

היה זה יום ארוך,

אולי הארוך בחיי.

לא היה זה הזמן שהפך אותו ארוך,

אלא מה שעברנו בו.

 

ב-8:00 בבוקר יצאנו דרומה, עדי שרון מרכז המשק של נען ואני לקיבוץ בית קמה לפגוש את ליאור שמחה.

פתחנו את היום עם ריח חזק של רפת שותים קפה שחור ברפת של בית קמה,

משם המשכנו לסיור בעוטף.

 

הפסטורליה של המרבדים הירוקים והטרקטורים שחורשים בשדות לא הסגירו במאום את האסון שהתרחש כאן לפני כשלושה חדשים.

לא להאמין איך שהטבע עושה את שלו ״והחיטה צומחת שוב״.

 

בקיבוץ ניר יצחק פגשנו את נוריאל ארזי שעובד ברפת. בסיור אתו פגשנו מתנדבים צעירים מקריית ענבים שהתגייסו לסייע בחליבה.

״היום מגיעים ההורים שלי לקיבוץ, זו הפעם הראשונה שאמא  מגיעה לקיבוץ אחרי שקברנו את אחי שנרצח במתקפת השבעה באוקטובר״

סיפר נוריאל בעצב, והדמעות חנקו את הגרון.

 

משם המשכנו לקיבוץ מגן לפגוש את חברי כיתת הכוננות ואת איסי האחראי על החמ״ל בקיבוץ שעשה לנו סיור בקלאב קאר וסיפר בפירוט איך ואיפה תפסה אותם אותה שבת ארורה.

 

המשכנו לניר עוז, קיבוץ בו הזמן עצר מלכת. קיבוץ קטן, יפה ועצוב כל כך. מדרכות ריקות וגני שעשועים ריקים מילדים.

 

המשכנו לקיבוץ כיסופים,

קיבוץ בו נרצח תום גודו, בן קיבוץ נען וחבר יקר. בעודנו מבקרים בבית בו נרצח תום, טלפנה אלי במקרה אימו יעל, כאילו חשה שאנחנו שם.

הנחתי יד על הדלת וניסיתי להעביר לתום את הגעגוע והאהבה מהמשפחה ומכל חבריו בקיבוץ נען.

 

על חורבות הרפת של כיסופים שמענו את הסיפור של ראובן היינק שהגיע לטפל בפרות ברפת ונירצח ע״י מחבלים שהתחבאו שם.

בשלב זה הלב כבר לא יכול היה להכיל את הכאב והאובדן.

 

התחנה האחרונה שלנו הייתה בקיבוץ בארי.

ההתרגשות שאחזה בנו כשנכנסנו לאכול בחדר האכילה של הקיבוץ שחזר לפעול, התחלפה בעצב ואימה בזמן שצעדנו בשבילי הקיבוץ יחד עם נאור שעבר איתנו בית, בית, משפחה, משפחה וסיפר בגעגוע על אלו שאינם עוד איתנו.

 

לאורך כל היום העצוב הזה התבוננתי מהצד בליאור, ראיתי את האהבה והערכה שהוא רוחש לחברי העוטף והם לו, את החברות והאכפתיות, ואת הקשר החזק שנרקם בינו ובינם לאורך השנים.

איש שאוהב את הקיבוצים והם מחזירים לו אהבה.

ניר עוז. הזמן עמד מלכת (צילום: עדי שרון)