מאז שנות ה-80 הגורליות, מרחפת השאלה: מה ומי הם הקיבוצים? מה מטרתם? מה ההצדקה לקיומם כקיבוצים? התנועה הקיבוצית מתקשה לענות ומעדיפה לא להעלות את הספק, פן יתברר כי המלך הוא עירום

 

הקיבוץ עדיין מהווה נושא, המוביל מדי פעם אפילו לפולמוס, אשר מעלה שאלות לגבי המשכו במציאות הקיימת, תפקידו ומהותו, אם בכלל; ברור שהקיבוץ השתנה לאורך הזמן, והיום נמצא רחוק מחזונו השיתופי והשוויוני בעודו משתלב בהתמדה בכלכלה ובאורך החיים הניאו ליברלי. הרוב הגדול מתוך 270 הקיבוצים הקיימים היום הם ''קיבוצים מתחדשים'', כינוי לא כל כך ברור כשהמילה "התחדשות" לא מוגדרת: האם להתחדש ושוב להיות קיבוץ, או שמא למצוא דרך, זהות ומהות אחרת?

 

בעקבות מיזם קליטה מוצלח, ביותר ויותר קיבוצים מחצית מהאוכלוסייה היא משפחות ללא רקע '"רעיוני" כלשהו, בעלות בית ומגרש משלהן, והורים העוסקים בעבודה מחוץ ליישוב, ולא בדיוק מעורבים או מעוניינים בענייני מהות וזהות. בהעדר מעורבות בדיון ציבורי (אספת חברים), סולידריות רעיונית, דחף או צורך לייחודיות מוגדרת, הקיבוצים הפכו ל''יישובים קהילתיים'' פרבריים, אומנם עדיין שיתופיים לכאורה, על פי הגדרות סטטוטוריות, בעלי חקלאות ואמצעי ייצור ועדיין מוגנים בערבות הדדית.

 

מאז שנות ה-80 הגורליות של המאה שעברה, מרחפת ברקע השאלה: מה ומי הם הקיבוצים? מה מטרתם? מה ההצדקה לקיומם כקיבוצים מול המציאות הקיימת, מול ובתוך החברה והמדינה? על כך התנועה הקיבוצית מתקשה לענות, וכנראה גם מעדיפה לא להעלות את הספק, פן יתברר כי המלך הוא עירום.

 

כמעט עירום, כי קיימת הצדקה לקיומה של התנועה הקיבוצית שמשום מה נשארת עלומה, לא מובנת, ואפילו לא נחשבת כפלח של מורשת הקיבוץ וההתיישבות העובדת: הפן המרחבי והתכנוני.

 

בין קבוצה לקיבוץ

קצת היסטוריה: החיפוש אחר מסגרת לחיי שיתוף, הוביל את אנשי העלייה השלישית להקמת צורות חדשות של התיישבות חקלאית. אחת מצורות אלה הייתה "הקבוצה הגדולה" או כפי שנקראה מאוחר יותר – "הקיבוץ". רעיון זה הפך למציאות בשנות ה-20 על ידי חברי קבוצת כנרת, ששאפו להיפרד ממושג "הקבוצה" שלא ענה על מאווייהם. ההבדל בין "הקבוצה" (קומונה) ל"קבוצה הגדולה" (קיבוץ) היה בנכונותה של השנייה לקבל חברים חדשים – עולים – לתחומי החיים של הקבוצה, דבר שאפשר את גדילתה ופיתוחה הכלכלי.

שלמה לביא, מחבריה הפעילים של קבוצת כנרת, הציג את יתרונות הקבוצה הגדולה דווקא בדאגה לאובדן יחסים חברתיים תקינים שכן, האינטימיות הנוצרת בקבוצה הקטנה עלולה לפגוע בהם. שמחת החיים והפעילות החברתית הענפה תנצח, לדבריו, את כל חסרונות הקבוצה הגדולה. לביא, במאמריו האוהדים את רעיון הקבוצה הגדולה, הביא לידיעת הציבור צורת התיישבות זו. "גדוד העבודה'' אף תמך ברעיון זה ושאף להגשמתו, וכך גם הוקמו עין חרוד ותל יוסף. (''ארכיון יד טבנקין'')

 

במקביל להקמת הקבוצה הגדולה, נולד רעיון "מושב העובדים" כבסיס עיקרי להתיישבות פועלים עצמאית; רעיון זה תפס תאוצה רק בתום מלחמת העולם הראשונה. כבר אז נכחו פועלים חקלאים בארץ שציפו לעבור להתיישבות על בסיס חקלאי במושב כקהילה קואופרטיבית. את רעיון המושב ותכנונו הגה אליעזר יפה בחוברת שפרסם כבר בשנת 1919 – "ייסוד מושבי עובדים".

 

את ההצעות הראשונות להקים אזורים של שותפות קיבוצית העלו קדיש לוז ולוי אשכול כבר בשנות ה-30 באזור עמק הירדן. הרעיונות לא התממשו, אך מאוחר יותר, בשנות ה-50, התחילו להופיע באורח בלתי תלוי כמה בתי-ספר, קרנות כספיות ומפעלי אזוריים משותפים.

גדוד העבודה סולל בעמק. אמונה ברעיון הקבוצה הגדולה. (מתוך ויקיפדיה)

לא עיר לא כפר

בשנת 1926 מתייחס נחום בנארי להקמת יישוב של גדוד העבודה ב"קמה" (היום עין חרוד ותל יוסף):

…"לפי תוכניתה תהיה זו נקודה יישובית לא רק למשק אחד, כי אם לשני משקים גדולים, לבית הספר המרכזי בעמק ומשקו, לסמינר למורים, לבית החולים המרכזי; גם קבוצת גבע נמצאת בקרבת היישוב הזה ויש גם הצעה להושיב כאן קבוצת פועלות. נמצא כי באופן רצוף יתפוס הישוב הזה שטח גדול ויכלול בתוכו מספר תושבים חשוב, כאלף תושבים בזמן הראשון, ועם התפתחות המקום – הוא יכול להגיע במשך השנים הקרובות עד לחמשת אלפים איש…  נחוץ לקבוע משום כך את תכנית קמה באופן שתתאים לתפקידים שהיא יכולה למלא." (בנארי,נ', "לשאלות התוכנית בקמה" (אייר תרפ"ו)  מבפנים כ"א 431-435).

 

במאמרו, מתייחס בנארי ל''חרושת'', תעשייה שיתופית, מוסדות חינוך משותפים, פעולות תרבותיות משותפות, מוניציפאליות (עברית) מרכזית ועוד; תיאור מלא ומרתק של דגם התיישבותי חדש וייחודי - לא יישוב אוטרקי בודד אלא מרחב התיישבותי שיתופי.

במסמך משנות ה-30 (עליה שלישית), העלה שלמה לביא "קווים לאיחוד האזורי". במסמך זה לראשונה תוארה תכנית מפורטת למערכת אזורית מרחבית.

"הסוציאליזם שלנו אינו מופשט, אלא קונסטרוקטיבי לפי המורה והתוכן הקבוצתי. לפיכך אף עליו להיות מתוך אספקט ממלכתי. אם אנחנו בתור אנשי 'התנועה הקבוצתית' דוגלים בשם הסוציאליזם אין פירושו אחרת מאשר קבוצתי-ממלכתי". (''ארכיון יד טבנקין'').

 

במילים אחרות: שלמה לביא, יחד עם יצחק טבנקין, מכריזים על הקמת תנועה ''קבוצתית – ממלכתית'' של התיישבות המהווה תצורה חדשה: ''לא עיר לא כפר'', המעניקה ביטוי ברור לייחודיותה של התנועה כגורם ''מרחבי'', לא ''כפרי'' ולא ''עירוני'' כשבבסיסה: שיתופיות, שוויוניות, קבוצתיות וקהילתיות – דפוס ברור לאופייה של המדינה הסוציאליסטית שתקום.

 

סדקים בסוציאליזם

ברם, השאיפה למדינה סוציאליסטית נסדקה עם בואה של העלייה הרביעית. תוספת מסיבית של אוכלוסייה, בעיקרה עירונית ובורגנית, ששינתה את פני המיזם הציוני בחיזוק העירוני, בעיקר של ערי המרכז ובכך סללה את הדרך לקראת חברה קפיטליסטית. התנועה הקיבוצית נטשה במידה מסוימת את הפרדיגמה המרחבית ופנתה לחיזוק ההתיישבות כקובעת את גבולותיה העתידיים של המדינה שבהקמה. בכך יצרה בעקיפין מציאות מרחבית חדשה, מבלי להבין את משמעותה ומבלי לכלול אותה בחזונה.

.

כך קרה, שעם עריכתה של תמ"א 1, ביוזמתו של בן גוריון, על ידי האדריכל אריה שרון, בתחילת שנות ה-50, הוגדרו, ללא שום מעורבות של התנועות ההתיישבותיות,  שני מרחבים עיקריים למדינה העתידית: המרחב "העירוני" והמרחב "הכפרי". ההתיישבות העובדת, הקיבוצים, המושבים וייחודיותם המרחבית, לא נזכרו ולו במילה אחת, והמפעל ההתיישבותי נעלם באמורפיה ''הכפרית'' שהיום מוגדרת כחלק מהפריפריה, בעצמה נספח של המרחב העירוני, בעיקר של גוש דן
.

***

חוסר המעורבות של מנהיגי ההתיישבות העובדת בענייני תכנון המדינה, ובמיוחד של התנועה הקיבוצית, שבכל שאר תחומי הפעילות (חברתית, כלכלית, חינוכית וכו') הייתה כה מעורבת, אומרת דרשני. האם ההתעלמות מכל עניין הקשור ל''מקום'' היא תופעה גלותית הצרובה עמוק בתוכנו? לא ''המקום'' קובע, אותו ניתן להחליף, רק הרוח והאמונה ישמרו על קהילתנו? האם לאחר 70 שנה של קישור לקביעות מקומית, התנועה הקיבוצית עדיין לא מוכנה להגדיר את ''מקומה'' במרחב? יצוין כי העלאת הנושא במוסדות התנועה הקיבוצית במשך שנים לא זכתה לתגובה או אפילו להכרה והחיפוש אחר חזון "מחודש" נמשך ללא מענה.

 

אם כן, על איזה מרחב מדובר? הרי ''כפרי'' הוא לא, ובמציאות של ''מדינת עיר'' בתוך גבולות קו הירוק, בה יותר מ 90% מהאוכלוסייה במדינה מתגוררת ב''מרחב העירוני'', עדיף אולי הכינוי ''המרחב החוץ-עירוני'', כינוי בעל קונוטציה גם מרחבית וגם ערכית.

 

נחוץ להגדיר מחדש את המושגים המקובלים סטטוטורית ולפרשם בהתאם למציאות; כלומר, ישראל כמדינת עיר בה, בינתיים, כבר פחות מ-10% מאוכלוסייתה נמצאת במרחבים שמחוץ לבינוי העירוני הצפוף, המגדיר את כל השאר כ"פריפריה". פלח זה של האוכלוסייה הוא לא בדיוק "כפר'' כתרגום       Rural  מלבד, עדיין, 'הכפר הערבי' וההגדרה המתאימה  יותר תהיה "חוץ-עירוני" , תרגום של Ex  Urban.

 

הייחודיות של המרחב "החוץ-עירוני" הישראלי היא שהוא בפרוש לא "כפרי"  אלא עדיין מאוכלס, בחלקו הגדול ב"התיישבות העובדת": קיבוצים, מושבים ומושבים שיתופיים. יותר מ-700 קהילות מוגדרות, בעלות אמצעי ייצור, חקלאות ועוד שמבניהן הוא שיתופי – קואופרטיבי – "לא עיר לא כפר". בנוסף, נמצאים במרחב "יישובים קהילתיים" שגם הם לא "כפרים" אלא שכונות, אומנם פרבריות וללא אמצעי ייצור, אך בעלות אופי קהילתי וגם, על פי רוב, ייחודי.

 

יער מגדלים בין אשדוד לחדרה

מלבד "ההתיישבות העובדת" ויישובים שונים אחרים, הכוללים גם את המגזרים הפרטניים, המרחב ''החוץ עירוני'' כולל: שטחי חקלאות, שטחים פתוחים, שמורות טבע, שטחי בילוי, עתודות לפיתוח עירוני ועוד, תחת ממשל המועצות האזוריות. כל זה בהחלט לא "כפרי" אלא מערכת "חוץ עירונית" הממתינה להכרה, לא כפריפריה של המרכזים העירוניים, אלא כמרחב מקביל ומשלים.

 

המונח "מרחב כפרי" פרושו חלק מ"הפריפריה", כלומר, מרחב היקפי לעיר, בו בזמן ש"מרחב חוץ עירוני" משויך למציאות הכלל עירונית אך מובדל ממנו כמרחב "לא עירוני", כחלופה - לא בִמקום אלא כברירה - לעיר, עיור ועירוניות. העניין הוא לא רק סמנטי אלא מהותי: עיר והפריפריה שלה יהיו ל"מדינת עיר", עיר יחד עם "חוץ-עיר" יהוו מדינה (יותר) מאוזנת - הכרך השולט ולצידו ישות קהילתית, חלופית. יתכן שבנסיבות הקיימות לא ניתן להחליף את המושג "כפרי" בהגדרה הסטטוטורית, ומכאן שהתנועה הקיבוצית הייתה צריכה להתנגד לו כבר מזמן.

 

עד הקמת המדינה, ההתיישבות העובדת היוותה חלופה קהילתית אמיתית לעירוניות – "לא עיר לא כפר". התנועה הקיבוצית (כמושג על) כללה  בזמנו  יותר מ-150 יישובים כמכלול בפני עצמו, כמעט אוטרקי, לא פריפריאלי אלא פרטני, רעיוני וגם משולב בבניית המדינה הסוציאליסטית העתידית. עם הקמת המדינה, העצמאות הייחודית דעכה. אם כי, עד שנות המשבר, עדיין היוותה חזון כחלופה לניאו-ליברליות המתחזקת.

מגדלי דירות בת"א. צפוי יער של מגדלים בין אשדוד לחדרה (צילום: שרון מזרחי, מתוך פיקיוויקי)

 

מאז שנות ה-80 זהות זו נשחקת בגין ההישרדות לעצם המשך הקיום, וכל חזון נבלע בגל ההפרטה והדהירה לאינדיבידואליזם, המוביל לפרוור פריפריאלי. עם עיור המדינה, שכבר היום עומד על יותר מ-90%, נשאלת השאלה: מה עם ה-10% הנותרים במרחב "הכפרי", החוץ-עירוני? מה יבדיל אותם מהעיר הגלובלית, אם בכלל? כיצד יקלטו עוד 300,000 נפשות שיתווספו אליהם במשך העשור הבא? ומה עם יותר מ-20 קיבוצים נוספים שתוך עשור ימצאו את עצמם בתוך המרחב העירוני, מה שפרופ' רחל אלתרמן מתארת כ-''יער המגדלים מאשדוד ועד נהריה'' (״עתיד צפוף - ישראל 2050״). האם יהפכו לקהילות תוך עירוניות? לידן של החצרות החרדיות?

 

כל דיון על ייחודיות, מהות וזהות חייב הֶקְשֵׁר וההקשר של ההתיישבות במרחב "החוץ עירוני" הוא העיר, העיור והעירוניות, שממנו ניתן להגדיר את החלופה כחזון: קהילה וקהילתיות מול עיר ועירוניות.

האם ניתן ליצור מרחב חוץ-עירוני "אחר" שיתבסס על מאפייניה של  ההתיישבות העובדת ובעיקר על  הקהילתיות הקיבוצית שנשארת גם לאחר כל התהפוכות? מלבד הכפרים הערביים והעיירות, מרבית האוכלוסייה במרחב החוץ עירוני גרה בקיבוצים, במושבים וביישובים קהילתיים, צורות התיישבות המתאפיינת בשיתוף קהילתי, בדרך זו או אחרת, ובהחלט שלא נעלמות באמורפיה הפריפריאלית.

 

קיבוץ – OUT; קהילה - IN

מתוך הדקונסטרוקציה של הקיבוץ כקהילה מכוונת המאגדת חברה וייצור, רעיונית הומוגנית, שיתופית ושוויונית, העוברת לעצמאות כלכלית דרך הפרטת השירותים, החינוך, שיוך מגרש ודירה ועד גבולות הערבות ההדדית – קיבוץ OUT קהילה - IN. אבל  על איזה מין קהילה IN מדובר? קהילה זו קהילה – זו קהילה? נשארנו עם מושג בלתי מגובש שיכול לתאר כל ציבור שנמצא "יחד" במקום מסוים: כפר, יישוב, פרוור, שכונה, מגדל מגורים... יחד אולי עם רשימת המלצות להפעלת "המנגנון" (הקהילה) באופן "נכון" ויעיל יותר. האם המטרה של "קהילתיות" היא עצם קיומה כאורח חיים "טוב" יותר מול "עירוניות"? או שמא דרוש אקטיביזם כלשהו על מנת ליצור ריסונים כלכליים והתנהגותיים, במטרה ליצור בסיס שוויוני יותר ולמנוע פערים הרסניים? האם ניתן בכלל בחברה מופרטת, למעשה כבר ניאו-ליבראלית, שמחציתה מצטרפים עצמאיים "'מבחוץ", להגיע לקונצנזוס לגבי ייחודיותה??

 

הקהילתיות כחלופה לעירוניות - ''הומו קומוניטס'' מול ''הומו אורבנוס'' - הוא נושא העל ולכאורה אין ארגון אחר מלבד התנועה הקיבוצית המסוגל לאמץ אותו כנושא ליבה הנוגע בכל הקשור ל''קהילה'' מכל הסוגים ולהוביל לקראת חידושה של הייחודיות המרחבית החוץ-עירונית: קהילה, קהילות וקהילתיות מול עיר, עיור ועירוניות, גם כמערכת שתוכל לעמוד מנגד למשברים הקשים באופק;  ''חזון מתחדש'' לתנועה הקיבוצית כישות מרחבית – "לא עיר לא כפר" – הנאבקת על ייחודיותה, קרקעותיה וזכויותיה.

בית העמק. מרכז הקיבוץ. תכנון: פרדי כהנא

פרדי כהנא - אדריכל, חוקר ומתעד את התכנון הקיבוצי – חבר קיבוץ בית העמק