בעוד שטראומה מבקשת עשייה והתערבות בשל אופיה, אובדן ואבל מבקשים להם נוכחות ייחודית

 

שאלו אותי לא מעט א.נשים למה אני לא כותבת. "דווקא בימים של אובדן ואבל את שקטה כשכעת זה הזמן לכתוב"..

גם אני מצאתי את עצמי תוהה לגבי חוסר היכולת שלי "לעשות" בתקופה הזו במישור האובדן והאבל, בעוד קולגות אהובים.ות מלאים בעשייה - גם בחיים וגם ברשת - סביב הטראומה הלאומית והפרטית שפקדה אותנו בשבת הארורה של ה-7.10.

 

התבוננתי באותן תחושות גוף שהגיעו, בנשימה, באותן רגשות בעוצמה גדולה שפקדוני מאז, הרגשת ה"לא נתפס", הכאב, העצב על אותן משפחות שאיבדו ועל העצב של האובדנים הפרטיים שלי שהופיעו עימם, חוסר האונים, הכעס ויחד עימם האי כתיבה בעת הזו ואי ה"עשייה" שלי;  כל אלו היוו פסיפס של חוויה שאני מכירה היטב. התבוננתי ונתתי לזה להיות כפי שזה, נוכח ומורגש.

 

אבל וטראומה לרוב שזורים יחדיו, פעילים במינון כזה או אחר, משתנה; קשורים מן הסתם לא פעם, אבל יש להם מופעים שונים לחלוטין.

בחודשיים וחצי האחרונים הטראומה בתוך עמנו - ובייחוד אצל אלה שחוו מקרוב את אירועי ה-7.10 - תפסה מקום מרכזי כשבתוכה מופע האבל מגיח ומורגש בדרכו, מתקשה לקבל מקום אבל נוכח, כואב ושקט יותר .

 

הייתה הרבה עשייה ברשת של קולגות ושל אנשי מקצוע אל מול טראומה שתפסה מן הסתם מקום ודרשה כמו שהיא יודעת עשייה והתערבות.

 

כשבחרתי ללוות אנשים בהתמודדות עם אבל ואובדן של מישהו קרוב, בנוסף למשברים אחרים של יום יום, זה היה לאחר שזכיתי בתואר "ריבוי שכול". זה היה לאחר שחוויתי אובדן ואבל בשלל מערכות יחסים בעשור האחרון בו קברתי יקרים ואהובים - אח, גיס, חברים, חמות, אב, אחות.

 

כל אובדן קרוב שחוויתי ומערכת היחסים ממנה נפרדתי הביאו עימם תהום שונה ממנה נאלצתי לטפס. כן, בחלקם הטראומה היתה נוכחת וחזקה בפני עצמה, כמו זו של אחי שתוך שלושה חודשים קצרים נפרד מהעולם הגשמי, ושבר אותנו לחתיכות בפתאומיות של מותו ובתמונות שנצרבו בתקופה זו.

בעוד שטראומה מבקשת עשייה והתערבות בשל אופיה, אובדן ואבל מבקשים להם נוכחות ייחודית.

 

אי אפשר לתקן אבל, אי אפשר לתחום אותו בזמן תגובה ופעולה, הוא לא משהו שמווסתים או "מטפלים" בו. הוא לא בהכרח דומה למשנהו והוא לא "עבודה" שמתרחשת בחדר הטיפולים .

 

הוא ליווי רך ועדין עם נוכחות קשובה, לא שיפוטית עם מה שיש, שלרוב מאופיין ברגשות "כבדים", בעומק תהומי בלתי ניתן להגדרה ושונה מאדם לאדם; לא פשוט לשבת אתו ולתת לו להיות.

 

השהיה עם הרגשות שמגיעים עבור זה שאיבד היא בלתי נסבלת. לא ניתן להזיז כלום הצידה כפי שאנו מורגלים לעשות בשגרה, זה שם להישאר בכל רגע ורגע, לכל חייו מעתה.

אז עד היום לא כתבתי ולא "עשיתי" .

 

נתתי גם בתוכי לכל מה שעולה להיות, ממש כפי שהוא, לצד ההכרה שלקח לי אי אלו שנים להפנים שגם אם החיים ממשיכים, משהו בהם נעצר וכואב ושזהו ריקוד עדין ותנועה בין לתת לזה להיות ולהמשיך ללכת בצעדים קטנים תוך כדי, כי נשארנו בחיים.

 

אין בפוסט הזה שום יומרה לומר שזה עובר, ואין שום אמירה שיש משהו שבאמת מביא נחמה לזה שאיבד. לא. אין. יש הרבה אין בהתמודדות הזו אל מול התהום שנפערה והקושי שמגיע במפגש עם מוות של מישהו קרוב.

 

את הפוסט הזה אני כותבת היום בעיקר לשים פה שמי שעובר אובדן של אדם קרוב, מי שמתאבל, נאלץ בעל כורחו למצוא את הדרך לחיות ולהתמודד עם השבר הזה שהגיע ושינה את חייו, שינה את מהות הדברים כולם, את התפיסות והעמדות של מי שהיינו עד לאותו רגע. אין דרך להאיץ את תהליך ההתמודדות, או לקחת את הכאב הזה מלבד לאפשר לו להיות מבלי להיאבק בעוצמתו.

 

זה כאב בלתי נסבל שזקוק למרחב ולמעטפת שתאפשר לרגשות קשים מנשוא לקבל מקום מבלי להיבהל מעוצמתם, בקצב שנכון לאדם לפגוש בהם ולבטאם כשהחיים ממשיכים, והוא שם לבדו בלי האדם שהוא כה אהב ועם חיים חדשים להכיר.

 

אלה חיים חדשים ואחרים בתוכו ומחוצה לו, עם כאב ושבר שאט אט ימצא מבעדם את מילותיו שלו ואת כוחותיו שחיים בו אשר יאפשרו לו לצעוד מתוך האין.

באבל אין מילים ועשיה, אין לו רייטינג שם בחוץ, אין תאוריה ש"מתלבשת" עליו או מנואל שעובד יותר אם פועלים לפיו; גם אין לו שעה ספציפית ביום למפגש עמו.

 

האובדן והאבל נוכחים שם בכל רגע ויש בהם עומק תהומי וחשוך עם הרבה עצב וכאב שזקוקים לקבל מקום וביטוי, ויש בן אנוש שנכפה עליו לפגוש בו ולהתמודד עימו. כל אחד כפי שהוא מתמודד כל אחד למה שהוא זקוק.

בכל רגע שהוא עולה.

בכל רגע ורגע ביממה הוא נוכח והוא שם להישאר.

 

ליבי-ליבי עם כל מי שאיבד ואבל, מאז השבת השחורה והארורה הזו וגם לאלו שחוו אובדן לפניה והאבל שלהם מופיע וחי בהם עם כל הרגשות והחושך שהאובדן מביא עימו לצד החיים שממשיכים.

בליבי תפילה.

 

מי ייתן שהכאב הזה ימצא מרחב רך, מאפשר, לא שיפוטי, עם עיניים טובות שיעטפו עד כמה שניתן את הכאב השובר הזה בכל רגע ורגע, מרגע המפגש עימו ושהאין דרך מהתהום השחורה תתגלה לאיטה באופן שהכי נכון לזה המהלך בה בצעדים קטנים, עם הרבה חמלה ופעימות לב אוהב וכואב לעבר החיים.

חיים לגמרי אחרים.

בתמונה: האישה שהתגלתה בעץ השדה ממש ליד המלון (ברקע) אליו פונינו בעקבות השבת הארורה מביתנו. תזכורת מהטבע שבכל אובדן יש גם מה שממשיך ואפשר גם כשקשה לראות את יופיו....