עַד שֶׁיָּבוֹא מְשׁוֹרֵר אַחֵר/ וּבְעִבְרִית מְצֻחְצַחַת יְצַוֶּה/ עַל הַר הַגִּלְבּוֹעַ לָמוּשׁ

מִמְּקוֹמוֹ/ וְלָצֵאת עִמָּנוּ בְּמָחוֹל/ עַל כֶּתֶף שָׁאוּל הַמֵּת/ כִּי בָּאָה הָעֵת לִמְחוֹל

 

1.וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ. וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו.

 

2. אני חושב עכשיו על האיש הגבוה ויפה התואר הזה שלא רצה להיות בכלל מלך וחי על זמן שאול מרגע שנמשח בשמן המשחה על ידי שמואל (נביא שבכלל לא רצה במלך לישראל) ונפל בערבו של יום קרב על חרבו. עם שלושת בניו ונושא כליו, גם כל אנשיו שחיו אתו גם הם בערבון מוגבל מאוד, שמתו עמו ביום ההוא. יחדיו. ואז אני שואל את עצמי בעצב, מה בעצם יש בְּמוֹת הַיַּחַד הזה שמסעיר כל כך את דמיוננו?

 

3. "הנה מוטלות גופותינו" עתיד לכתוב המשורר חיים גורי על רעיו שנפלו יחדיו בקרב. קרב אחר. אבל המוות בקרב יחדיו ניראה תמיד אותו הדבר. תמיד:

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה./ פֵָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים./ כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר./ רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה./ לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִים וּדְמוּמִים,/ לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר...

 

4. כי ככה זה אחרי שמתים. תמיד יש מי שמת ויש מי שזוכר את המת.

ומי שזוכר את המת קובע את דמותו של המת לאחר מותו יותר ממה שהוא קבע את דמותו שלו בעודו בחייו. הרי לכך נועדו חוברות זיכרון ושירי מספד.

לפאר את דמות המת ולצייר בצבעים עזים את חייו שבאו פתע אל קיצם.

סיפורי התנ"ך דנו אותנו לזכור את האדם שהיה המלך שאול דרך סיפוריהם של אלה שחיו אחריו ושרטטו את דמותו הטובה ובעיקר הרעה, בלי שתהיה האפשרות בידו למחות.

 

5. אבל אם נתאמץ לקרוע את קורי הסיפור הכובלים את המת לדמותו המוסכמת, נוכל לזכור תמיד שהיה גבוה, יפה תואר וביישן ושלא רצה להיות מלך. שקיבל את דין התנועה והלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. ובסופו של יום מותו הקולקטיבי מצא אותו על הר הגלבוע. ודוד שחתר תחתיו ושיגע אותו כהוגן בסוף ימיו, כבר היה שם כדי לכתוב לזכרו שירה נפלאה שתקדש את מותו ולא את חייו. וזהו.

 

6. ועכשיו לסיכום, שיר שיחבר בין העבר הרחוק מאוד לעבר הלא כל כך רחוק מאוד:

 

זמן שאול

כִּי יֵשׁ הָהוֹלֵךְ אַחַר

מַחְרַשְׁתו בַּשָּׂדֶה

וְאַחַר אֲתוֹנוֹת אָבִיו,

כְּדֵי לִפּוֹל אֶל מַלְכֹּדֶת

דְּבַשׁ הַנִּבְחָרוּת, שָׁם

נִמְצָא כְּבָר שְׁמוּאֵל

עַל הַגָּג עִם הַמְּלוּכָה

וְשֶׁמֶן מִּשְׁחָה הַשּׂוֹרֵף.

 

אֲבָל שָׁאוּל שֶׁחַי עַל זְמַן שָׁאוּל

רַק חִפֵּשׂ אֲתוֹנוֹת

וּמָצָא מְלוּכָה עַל הַגַּג.

וְאֵימָה גְּדוֹלָה אָחֲזָה בּוֹ כַּאֲשֶׁר

נִפְעֲרָה לְרַגְלָיו תְהוֹם גְּדוֹלָה

שֶׁל בְּדִידוּת וְטֵרוּף וּבְסוֹפָהּ

כְּבָר אָרַב לוֹ אֲגַג.

 

תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעָרְבוֹ

גַּם זְמַנּוֹ הַשָּׁאוּל שֶׁל שָׁאוּל תָּם.

כִּי שָׁם בַּגִּלְבּוֹעַ עַל כֶּתֶף שָׁאוּל

הַנִשְׁקֶפֶת לָעֵמֶק נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים

וּמָגֵן שָׁאוּל הַמֵּת עָבַר אֶל דָוִד הֶחָי.

 

וְדָוִד חִבֵּר לְזִכְרוֹ חוֹבֶרֶת זִכָּרוֹן נִפְלָאָה

לְהַסְתִּיר אֶת הָאִישׁ יְפֵה הַתֹּאַר,

הַצָּנוּעַ וּגְבַהּ הַקּוֹמָה שֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַכֵּלִים,

וְקִלֵּל אֶת הָהָר הַקּוֹדֵר וְהַמְּדַמֵּם

בְּאַל טַל וְאַל מָטָר.

 

וְכָךְ יַעֲמֹד לוֹ הָהָר

בַּחֲלוֹף הָעִתִּים, חָשׂוּף

וְיָבֵשׁ מִגֶּשֶׁם וּמִטַּל.

וְהַרְבֵּה שָׁנִים תַּחֲלֹפְנָה

עַד שֶׁיָּבוֹא מְשׁוֹרֵר אַחֵר

וּבְעִבְרִית מְצֻחְצַחַת יְצַוֶּה

עַל הַר הַגִּלְבּוֹעַ לָמוּשׁ

מִמְּקוֹמוֹ

וְלָצֵאת עִמָּנוּ בְּמָחוֹל

עַל כֶּתֶף שָׁאוּל הַמֵּת

כִּי בָּאָה הָעֵת לִמְחוֹל.