הסוואת את הייאוש המר מאחורי מופעים של אופטימיות (עיין ערך "יחד ננצח")  היא מחרידה ומבטיחה שנלך לאבדון לאומי בשירה אופטימית

 

הרגל הייאוש גרוע הוא מן הייאוש עצמו. (אלבר קאמי)

 

אני מאמין בכוחו של חשבון נפש לא רק לרפא את הנפש אלא גם לתת תקווה. אומרים לי: עכשיו לא הזמן. אני מסכים: כולנו עדיין בהלם. מצד שני, שום זמן הוא לא הזמן. אומרים לי: אין זה נאה להציע לקורבן למעשה זוועה לעשות חשבון נפש. איני מסכים: והלו ידוע שגם הפלסטינאים הם קורבנות, ועוד איך קורבנות, וגם להם יש חשבון נפש לעשותו. ועוד איזה חשבון נפש.

 

וזה חשבון הנפש שאני מציע: אנו מקלים ראש דרך קבע בייאוש המר של הפלסטינאים. זה מזעזע מבחינה אנושית ומבחינה מוסרית, אבל אני רוצה לדבר דווקא על הבחינה המדינית-לאומית: שאיננו רואים את המחיר העצום שאנו משלמים כאומה על איוולת זו. אין ספק שהאסון של ה-7 באוקטובר הוא תולדה של מספר גורמים, אבל זה שאנו לא מודים בכך שהייאוש המר של הפלסטינאים הוא אחד המרכזיים שבהם, זה מזעזע.

***

ישנו שיח עולמי נרחב על השאלה, מהם הגורמים, או התשתיות החברתיות של הטרור. בישראל נהוג להתעלם מן השאלה הזו. כשסוף סוף מתייחסים אליה, מונים את כל הגורמים חוץ מן הייאוש המר: הפונדמנטליזם, הכסף האיראני, השלטון המושחת, החינוך לשינאה מן העריסה, ועוד ועוד. המומחים לטרור בעולם שמים את הייאוש המר בראש הרשימה. בישראל אין מונים אותו כלל.

 

שאלתי חברים על כך והם הסבירו: אין צורך להזכיר את הייאוש המר של הפלסטינאים, הוא לגמרי באשמתם. ואז הם מנו את כל הסיבות הידועות. חוץ מאחת: היעדר יוזמה מדינית נותנת תקווה. יוזמה מדינית של מי?  של ההנהגה הפלסטינית וההנהגה הישראלית כמובן. אלא שמוסכם שמההנהגה הפלסטינית אין מה לדרוש או לצפות: ראשית, היא אינה מדינית, שנית אין בה מי שיודע את משמעות הביטוי "יוזמה מדינית", ושלישית, דרישות יש להפנות להנהגה שלך, לא לזו של אחרים.

 

אני חושד במומחים הישראלים, ובישראלים בכלל, כולל החברים שלי, שהם יודעים את כל זה, ושזו בדיוק הסיבה שהם משמיטים את הייאוש המר של הפלסטינאים מן המשוואה: כי הכרה בו מובילה להכרה בכך שהיעדר היוזמה המדינית מצד ישראל הוא גורם מרכזי לטרור; ושהדרך לסיים את הטרור מתחילה בנקיטת יוזמה מדינית. הם יודעים זאת, אך מוכנים לשלם כל מחיר – כולל מחיר דם ילדינו וילדי ילדינו – עבור הזכות הקדושה שלא להודות בצורך ביוזמה מדינית. האנטי-פוליטיקה בישראל חזקה מן הרצון לחיות.

 

האם נדרש לומר שב"יוזמה מדינית" איני מתכוון להקמת מדינה פלסטינית (וגם איני שולל אותה: אך לא על זה אני מדבר)? וכי באמירה כי היא נדרשת איני מתכוון שהיא תחסל את הטרור ותפתור את כל הבעיות? וכי בכך שאני מפנה אצבע מאשימה כלפי עצמנו איני מנקה את ארגוני הטרור אפילו מגרם אחד של אשמתם הנוראה? אם זה נדרש אז הינה אמרתי. כוונתי אחרת: כוונתי שנקיטת יוזמה מדינית, אם היא היוזמה הנכונה, יכולה להפיח רוח של תקווה, וממילא לשנות את המציאות המדינית באופן מידי.

***

מהו השינוי המיידי שיוצרת תקווה? מה ערכו? מה נדרש מיוזמה מדינית על מנת שהתקווה שהיא מפיחה לא תהיה כוזבת? האם יש לכך דוגמה? אני רוצה להציע תשובות לכל השאלות הללו, אך עוד קודם לכך אני מבקש לומר מספר דברים.

 

השר בן גביר מחלק נשק באלעד. במדינה יש טרור ממוסד (מקור: youtube)

ראשית: העובדה שבישראל אין איש שואל אותן היא בעצמה שיקוף של ייאוש מר – בצד שלנו כמובן. שנית – יאוש מר הוא הפרדיגמה של נבואה שמגשימה את עצמה. בצד הפלסטיני הוא מגשים את עצמו על ידי שהוא נותן השראה לטרור שהורג כל תקווה. בצד הישראלי הוא מגשים את עצמו על ידי שהוא נותן השראה למדיניות של טרור ממוסד, כלומר בחסות המדינה. ואכן בממשלת ישראל הנוכחית ישנו המספר הגדול ביותר של תומכי הטרור הממוסד שהיה לנו אי פעם (אני מפנה את הקורא הסקרן לערך "איתמר בן גביר" בויקיציטוט). 

שלישית, העובדה שאנו מסווים את הייאוש המר שלנו מאחורי מופעים של אופטימיות (עיין ערך "יחד ננצח")  היא מחרידה: היא מבטיחה שכולנו נלך לאבדון לאומי עם שיר אופטימי על שפתותינו. את האופטימיות שלנו יזינו אמצעי התקשורת אשר יחזרו ויאשרו באזנינו את צדקתנו ואת נבלת הצד השני ויגייסו פרשנים שיסבירו לנו כיצד מאום מן הסבל הנגרם לשני מיליון בני אדם בצד השני אינו ענייננו.

***

בראש מצעד האופטימיות יצעד המנהיג המהולל איתמר בן גביר שינצח על תזמורת צבא הגנתנו בעיבוד חדשני וקליט למילים "לעת אכין מטבח / מצר המנבח /  אז אגמור / בשיר מזמור". וכשהתזמורת תסיים במילים "חנוכת המזבח" יתמלאו השמיים בזיקוקים אשר יאירו את חשכת ייאושנו באור נגוהות, שישכיח מאיתנו את הצורך ביוזמה מדינית, אותו אנו מעדיפים לשכוח ממילא.

 

בחזרה לשאלותיי. מהו השינוי המיידי שיוצרת תקווה? תשובתי: תחילת ייבוש ביצת השינאה והטרור. ממילא, זהו גם ערכה. מה נדרש מיוזמה מדינית על מנת שהתקווה שהיא יוצרת לא תהיה כוזבת? תשובתי: שתציב מטרה ראויה, ולא יומרות שווא. כלומר, שתהיה בה הכרזה ישראלית על כך כי מטרת המלחמה היא החלפת השלטון בעזה בשלטון שאיתו יחל משא ומתן מיידי לקראת שלום אמיתי, הוגן, ובר קיימא, לעתיד חדש של קיום משותף בידידות ובאחווה לשתי אומותינו.

 

במחשבה שנייה, אני מבקש לתקן את מה שאמרתי קודם, ולהציע תזה חלופית: אם ישראל תינקוט יוזמה מדינית כמוצע, יחסל הדבר מיידית את ארגוני הטרור. תאמר: תזה זו אינה סבירה? אשיב: אכן, אך לא זאת השאלה אלא זאת: מה יש להפסיד אם ננסה אותה? וחשוב יותר: מה יש להפסיד אם לא?

                                                                                

 (מאמר שישי ואחרון)