האבל זקוק פשוט להיות, לקבל את מקומו | יסמין פז
כשאבל נוכח החיים מקבלים משמעות אחרת והאדם שאבל לא תמיד ימצא בתוכו את מה שהוא זקוק לו בעת שהוא מתאבל*
לאבל אין מתכון. אין שלבים. אין סוף. אין משהו שצריך לקרות.
יש אבל.
יש כאב רב.
יש עצב אינסופי שממשיך לפעום בתוך ליבנו גם אם פועמים בו דברים נוספים.
יש לאבל הפרדה בין החיים שלפני והחיים שאחרי.
יש באבל זיכרונות, מכל הסוגים.
יש באבל געגוע ששורף את כל התאים בגוף ואת הנשמה .
יש באבל לא פעם החמצה.
לפעמים יש באבל אשמה על מה שעשינו, על מה שיכולנו אולי לעשות.
יש באבל לא פעם התמודדות אינסופית עם חוויה של לבד.
יש באבל אינספור תהיות על החיים בעקבותיו.
יש באבל כאוס ובלבול של מה ומי אני עכשיו.
יש באבל הרבה פחד.
יש באבל הרבה חוסר שליטה.
יש באבל הרבה חוסר אונים.
יש באבל לא פעם הרבה כעס.
יש באבל ואובדן לא פעם תלישות וחוויה של איבוד השפיות והקרקע שמיציבה הפכה לבוצית ומטביעה.
יש באבל הרבה אין ...
יש הרבה שהאדם שמתמודד עימו, מרגיש בכל רגע שבעיקר מדגיש את מה שאבד, את מה שכבר לא יהיה. כי אין את מי שהוא רוצה, את מי שהוא זקוק לו בחייו, את שאהבה נפשו, את שהיה שותף סודו, את שהיה.
אין.
אין את מה שהכיר בתוכו ומחוצה לו ברגע שאבל ואובדן נכנסו לחייו.
גם אם יש הרבה מאוד, היש פשוט לא נגיש בתוך הכאב הלופת, בתוך הכאב שאינו עובר, בתוך הזמן שממשיך ולא בהכרח עושה את שלו כשמדובר באבל של יקר וקרוב.
יש הרבה אבל ואובדן בימים האחרונים, ימי מלחמה כואבים, ימי מלחמה שבכל יום מפגישים אותנו עם רגשות כבדים ותהומיים של מוות, אובדן ואבל.
היה ועוד יש הרבה אבל ואובדן אצל חלקנו גם לפני המלחמה, שמקבלים שוב במה מרכזית בחיים שהמשיכו ויהיה אבל ואובדן גם בהמשך.
מוות של קרובים לנו הוא בלתי נמנע, כולנו נפגוש בו.
הם אינם קשורים רק למלחמה למרות שהיא כאן ועכשיו מאוד נוכחת ופוגשת את כולנו.
כשאבל נוכח החיים מקבלים משמעות אחרת, והאדם שאבל לא תמיד ימצא בתוכו את מה שהוא זקוק לו בעת שהוא מתאבל.
אבל ממה שפגשתי בעצמי וממשיכה לפגוש אצל מי שאני מלווה, זה שבעיקר הדבר שלו הוא זקוק זו קבלה ולגיטימציה שגם אם החיים ממשיכים, הוא עדיין מתאבל.
גם אם נראה שהוא ממשיך ומתפקד הוא עדיין מתאבל, והכאב יהיה מנת חלקו כל חייו.
גם אם איבד ממש עכשיו, או שעברו שנתיים שלוש או ארבע, הוא מתאבל. גם אם לא תמיד מראה, הוא מתאבל. הוא איבד ומותר לו לצעוד את צעדיו בתוך מרחב התהום והחושך שהאבל הביא לחייו.
הרגשות והאדם שפוגש אותם בזמן האבל הם קשים מנשוא, הקושי אינו משתנה, הקושי והכאב אינם ארעיים וחולפים גם אם משתנים.
הקושי והכאב הם חלק בלתי נפרד מהקיום החדש ומהפסיפס שעליו להרכיב מתוך שברים שניתצו לכל עבר. מתוך חושך שאט אט במקביל מופיע גם האור.
הכאב שבאובדן אולי יהיה דומה מאחד למשנהו, האבל יהיה שונה מאדם לרעהו.
מותר, מותר לאפשר לזה מקום,
מותר להרגיש ולכאוב,
מותר הכל כפי שמופיע ומותר לצד זה להרכיב אט אט חיים שיש בהם.
יש בהם.
יש .
אבל בה בעת גם אין.
לתמיד.
ושום נוסחה או תאוריה לא תתלבש על אדם באבל,
רק קבלה פשוטה וחמלה שתאפשר מקום לאין שיש באבל וליש שיירקם בעיתו.
כשיתפזרו ענני האפור והשחור והשמש תתגלה מבעדם ואט אט תקבל את מקומה בסדר הדברים של האדם שאבל .
של האדם שאיבד.
של האדם שהאין בו נוכח ופועם.
של האדם שכרגע אינו רוצה שום יש אחר....
האבל זקוק פשוט להיות, לקבל את מקומו בלי מדידות ושלבים, עם הכרה שאין לו מתכון, שאין לו זמן שעושה את שלו, עם כל הקושי שבו,
כדי שבבוא העת היש כמו השמש מבעד לעננים יתגלה,
בקצב של האדם שנושא אותו....
*נכתב בהשראה של מפגשים עם אבל ואובדן בקליניקה ובחיים,
של מי שאני פוגשת וגם שלי
בתמונה: צילום פרטי של שקיעה.
הר תבור.
רגע של יש בתוך יום של אין שיש בו רגעי חסד.
יסמין פז מקיבוץ ראש הנקרה, היא פסיכותרפיסטית בגישות גוף נפש, מלווה במצבי משבר, אובדן וסוף חיים
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!