הרעב מימי אברהם ועד היום, קיים וממית. שומה עלינו לעזור לפתור את הבעיה האיומה הזו

 

{א} וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ: {ב} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: {ג} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: {ד} אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: {ה} וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: {ו} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח: {ז} וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם: {ח} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: {ט} אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: {י} כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם: {יא} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: {יב} וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא: {יג} וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ: {יד} וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי

***

הרעב, חוצה גבולות תרבותיים, דתיים ואינטלקטואליים. הוא שזור פעמים רבות במארג הסיפורים והאגדות החסידיים. סיפורים אלה, שהועברו מדור לדור, עוסקים בממדים הרוחניים של געגוע ומחסור. רבנים חסידיים, המדגישים שמחה וחיבור עם האלוהי, השתמשו ברעב כמטאפורה לכמיהתה של הנשמה לקשר עמוק יותר עם ה'. הריקנות של הקיבה הופכת לסמל של הריקנות שניתן למלא רק על ידי הזנה רוחנית.

ילדה, בסלאמס בהודו (צילום: billy cedeno)

***

שלמה טנאי (1919‏-2000): רָעָב

משורר, סופר, מתרגם ועיתונאי עברי. זוכה פרס ביאליק, פרס קוגל ופרסים נוספים

 

יְלָדוֹת קְטַנּוֹת – כִּתְמֵי אֹכֶל

חֲתוּמִים לָהֶן בִּשְׂמָלוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת.

יְלָדוֹת זְקֵנוֹת – נִטְפֵי אֹכֶל

סְפוּגִים לָהֶן בִּשְֹמָלוֹת אֲפוֹרוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת.

 

אֵין לְאָדָם בָּעוֹלָם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַהֲבָה

כֶּחָסֵר לָהֶן, כַּמְיֻחָל בָּהֶן עִם כָּל כַּף.

כָּל פְּרוּסַת לֶחֶם, פִּסַּת גְּבִינָה, עַגְבָנִיָּה –

הֵם אַהֲבָה שְׁפָעִים, אֲצִילַת כְּתָמִים.

 

טנאי נותן כותרת לשירו : "רעב". הכתוב הוא בעיקרו על כתמי אוכל, ללא אוכל, על מנות קטנות שכל אחת מהן היא אהבה , אולי נכון יותר – עוד קצת חיים.

***

יצחק ליבוש פרץ (1852‏-1915): ניגון חדש ( קטע מסיפור)

מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ואחד מאבות תקופת התחייה בספרות.

"נתקע בשופר, הזדעזע העם, וַיִשמע קול אדיר וחזק, קול המון: לשנה הבאה בירושלים!

“החברה הלבנה” כבר חטפה מן השולחן את השעוָה, אשר נטפה מן הנרות, אצל העמוד כבר עומד חזן-של-חול ומתפלל תפלת ערבית-של-חול בניגון-של-חול.

המתפללים כילו את תפילתם, תפילת-חול בחיפזון. הטלית והקיט"ל הוסרו, כבר נועלים את המגפיים – כולם אצים, כי לבנה יפה מחכה להם בחוץ …

ואין להם פנאי להתבונן אל איש צעיר לימים חיוור-פנים, הסובב בבית-המדרש אנה ואנה ומוליך אחריו ילד חסר-אונים ולבן-פנים ממנו …הוא סובב עוד הפעם, אך אין רואהו …האחד עסוק תחת הספסל, בבקשו את נעליו, השני החליף ערדלו בשל אחר, וזה מצא את מצנפתו נכתמה בחלב, וכולם רעבים, ולכולם מחכה הלבנה להתקדש.

– נשוב נא הביתה, אבא – מתחן הילד.

– עוד פעם אחת נסוב – עונה האב – עוד נעבור על פני הדוד …

ובין כך זע הגל – ה“קדיש” האחרון, ה“אמן” האחרון – והגל נשׂא אתו את הצעיר ואת בנו.

בין המרקדים כנגד הלבנה בחצר בית-הכנסת הולך אנה ואנה הצעיר החיוור …קוראים אליו “שלום עליכם”, והוא עונה: “עליכם שלום” …אך קולו נמוך, ופניו הולכים וחשכים מרגע לרגע … המקדשים את הלבנה התפזרו ונמוגו כצללים.

– ואיש לא אסף אותנו הביתה – רועדות שׂפתיו – מה לעשׂות? גם זו לטובה! לא אפשוט יד לראשית השנה, תיכף במוצאי היום הקדוש …

הילד חושב כי אביו מתפלל, ואוחז בכנף בגדו, ומושכו לאט, בהתחננו:

– אבא, כלה תפילתך ונלך – וקולו רך מדמעות.

– שוטה, ילד שוטה, – עונה האב – למה אתה ממהר הביתה?

– רעב אני, רעב מאד.

והאב עונה בהלצה מַסתירת כאב:

– פשיטא, בווַדאי אתה רעב, וכי יכולתי לחשוב, כי צמת מעת לעת ואתה שׂבע?

– אבא, הביתה! – מפציר בו הילד.

רגעים עמד האב נלחם בנפשו.

– שמע נא, בני – ענה אחרי כן בשׂפה רפה מאד – שמע נא, דוד’ל, גם בבית אין מה לאכול …

– גם לחם אין?

– גם לחם אין …לא כזית ולא כעדשה …

 ***

אברהם שלונסקי (1900‏-1973): מעולף כי רעב 

משורר, מתרגם, עורך ומחזאי ישראלי.

 

מְעֻלָּף –

כִּי רָעָב.

מְצֻלְהָב –

כִּי שָׁרָב.

כָּל עָצְמַת הָאִוּוּי

בְּחֶזְיוֹן־הַשָּׁרָב.

 

כָּל עָצְמַת הָאִוּוּי.

כָּל עַצְמוּת הַמִּדְבָּר.

וְזֻלְעַף.

וְצֻלְעַף.

וְעָבָר. –

 

שלונסקי מתייחס לרעב שמביא עלפון. האיווי – רצון עז, אך אין לו מזור.

***

גם כיום – הרעב מצוי בתפוצה גדולה, בכל העולם.

מדד הרעב העולמי (באנגלית: Global Hunger Index או בראשי תיבות GHI) הוא כלי סטטיסטי רב ממדי שנועד לתאר את מצב הרעב במדינות שונות. המדד מעודכן פעם בשנה, והוא משקף את ההתקדמות והכישלונות במאבק העולמי כנגד רעב.

 

מדד GHI לשנת 2009 חושב עבור 121 מדינות מתפתחות ומדינות בשלבי מעבר, מתוכן דורגו 84. הדו"ח השנתי מתרכז בכל פעם בנושא עיקרי: בשנת 2009 נבדק היחס בין רעב לשוויון מגדרי. נושא נוסף שנבחן הוא ההשלכות של המשבר הפיננסי על מצב הרעב בעולם.

 

רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד או בקצרה הרעב הגדול (בגאלית אירית: An Gorta Mór; באנגלית: Great Irish Famine) הוא השם שניתן לרעב ההמוני ששרר באירלנד בין השנים 1846 ו-1849.

מחוללו של הרעב הנודע הזה, היו המדיניות הכלכלית של הממלכה המאוחדת (אשר אירלנד הייתה חלק ממנה באותה תקופה), שיטות חקלאיות כושלות, הסתמכות על משק מונוקולטורי, והופעת הכימשון - שהרס את יבול תפוחי האדמה שהיה מקור מחייתם של רוב תושבי האי. תוצאותיו המיידיות של הרעב נמשכו עד 1851, ובשנים שבין 1846–1851 מיוחסים לרעב בין 750 אלף למיליון מקרי מוות. מספר כפול של אנשים היגרו מן האי לאנגליה, לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה ויצרו שם פזורה אירית.

 

ההשפעה המיידית של הרעב על אירלנד הייתה הרסנית, והתוצאות לטווח הרחוק היו בעלות משמעות כבדה. הן גרמו לשינוי של קבע בתרבות האירית ובמסורת האירית עד היום.

הרעב מימי אברהם ועד היום, קיים וממית. שומה עלינו לעזור לפתור את הבעיה האיומה הזו.

אישה אירית וילדיה בתקופת הרעב (ציור מ-1849)