הסטת כספים מצורכי המלחמה והתקומה לתוספת מיותרת של משרדי ממשלה, היא תקיעת אצבע בעינו של הציבור

אנו נמצאים בסיומם של ימי חג החנוכה, חג הניסים. אלא שדווקא בימים אלה בחרו שרי הימין הקיצוני בירושלים בנפלאות ותעלולים; נפלאות של פוליטיקה קטנה בהנדוס תקציב המדינה, לטובת הזרמת כספים ל"בייס" שלהם. כשיורדים בסקרים, לעזאזל צורכי המלחמה, חיזוק הביטחון, שיקום והתחדשות קיבוצי הנגב המערבי והצפון. הם יושבים במשרדיהם, מנותקים מהמציאות, משחקים בכספים פוליטיים, שוב מזניחים את המערכות האזרחיות, את הרפואה הציבורית, את התעשייה הישראלית ואת הצרכים האמיתיים של אזרחי המדינה. מה שחשוב זה בייס הבוחרים. כאילו לא שילמנו מחיר כה כבד בדם, על סדר עדיפויות מעוות..

מיליונים על מיליונים עוברים מפה לשם, בשם הסכמים שונים ומשונים, ללא רגישות או התחשבות במצוקות הקשות. עומד נתניהו, ראש הממשלה, ואומר כי לא חסר כסף ויש מספיק לכולם; אז היכן הכסף הנחוץ לבנייה מחודשת של מפעלי ההתיישבות ואמצעי הייצור בקיבוצים שנפגעו? איפה הכסף בשביל השכבות החלשות? מספרים שבסך הכול מדובר בפרומיל מתקציב של עשרות מיליארדי שקלים. זה נשמע נהדר, אבל בפועל, ככל שמדובר בעתיד, מחריבים פה כל חלקה טובה, לא נותנים סיכוי ותקווה.

אישור תקציב המדינה במתכונתו הנוכחית, הוא לא פחות ממחדל לאומי נוסף. איוולת שאין כדוגמתה, הכוללת למשל העלאה של 500 מיליון ש"ח בתקציב הישיבות, או הקצאה של מעל 400 מיליון ש"ח למשרד למשימות לאומיות, שייעודם אינו ברור. ויש עוד דוגמאות שערורייתיות. ראו את התקציב של משרד ירושלים ומסורת ישראל, שעמד במקור על 40 מיליון שקל ו"תפח" ל-80 מיליון שקל, כולל, אגב, כספים לתוכניות בר מצווה ולהילולת מירון. 

אפשר עוד להמשיך ו"להלל" את הסטת הכספים מצורכי המלחמה והתקומה, או למנות את משרדי הממשלה המיותרים, שואבי כספים לעצמם. אסכם זאת בשלוש מילים: זו אצבע בעין! וזה מכאיב, מאוד! כיום יש להקדיש כל שקל לשיקום הנגב המערבי, לחיזוק קיבוצי הצפון, לתקומה מחודשת של החברה הישראלית.

האתגר הלאומי הראשון כיום הוא החזרת כל החטופים והנעדרים, הכרעת החמאס, והענקת שקט וביטחון, שיאפשרו את העמדת היישובים על רגליהם; שיקום ופיתוח אמצעי הייצור והחזרת החיים בהם לסדרם, חרף המצוקה והמכאוב.

יש לבנות סדר יום המכיר בצורכי הקיבוצים, באורחות חייהם ובערכיהם, קרי: ערבות הדדית, סולידריות ושותפות - ערכים אשר נראה כי שותפים להם כיום רבים בחברה הישראלית, המלקקת את פצעי אסון ה-7 באוקטובר.

על רקע זה ניתן לומר כי המצפן הערכי של הקיבוצים הוא גם הבסיס לחידוש שליחותה של התנועה הקיבוצית - כתנועה יוזמת ובעלת חיות – בעיצוב המחר של החברה הישראלית, תוך יצירת חיבורים וממשקים במישור הציבורי והלאומי. כך נוכל להאיר את הדרך לחברה הישראלית.  

דווקא בחנוכה גילינו שעוד ארוכה הדרך אל האור, אולם כבר עכשיו עלינו לומר בקול למי "ששמו עין" על קיבוצי העוטף במטרה לרשת את יושביהם:  רק הקיבוצים וחבריהם יחליטו מה יהיה גורלם. רק הם, הגיבורים שלנו, יתוו את עתידם. עכשיו, כשהחברה הישראלית שבה ו"גילתה אותם", אסור לשכוח שעד ה-7 באוקטובר סבלו הקיבוצים, כולל קיבוצי העוטף, מהסתה נגדם וטענות לפריווילגיות. בבוקר ה-7 באוקטובר, הם הופקרו לגורלם.

בחנוכה העצוב הזה, יוכלו הקיבוצים, חבריהם ותנועות הבוגרים לחולל נס חדש, באמצעות תקומה מחודשת של ההתיישבות בעוטף, בדרום, בצפון ובכל נקודה בישראל. אלו יהיו ניסיה של ציונות אמיתית. תקציב המדינה מוביל להיפוכן של מטרות ותקוות אלה.

חורבן בבארי. תקציב המדינה רחוק מלענות על צרכי השיקום

וההתחדשות (צילום: יואל מרשק)