אני רוצה לשמוע כל סיפור של כל ילד וילדה ואשה ואיש וגם לעטוף אותם בפרטיות, בצמר גפן ולא לדעת כלום

 

תמיד הייתי אשה דעתנית, ובימים אלה נבוכה לגלות שאני ללא דעה. גם ללא בית, כי הוא אחוז ומאובטח ע"י כיתת הכוננות, צה"ל ואיש החיזבאללה שזוחל לו מתחת להר שלנו,

אבל בעיקר – ללא דעה.

 

אני חיה מאז ומעולם במעמקי השמאל, אבל: קדימה, לדרוס את האויב! אחרי שרצחו בנו ככה?? אין יותר רחמים! איילת מתה וליבנת ורותם ואביב ודורון ועוד המון אנשים וילדים שעוד היו להם המון תוכניות ותקוות בעולם.

 

אבל - לדרוס את האויב? למחוק את עזה? גם שם, בעזה, יש ילדים, ונשים וקשישים וחולים, שבסה"כ מנסים לחיות את שגרת יומם. ומפחד הדריסה והמחיקה, הם ברחו מהבית.

 

גם אני ברחתי מהבית, אבל אני מוגנת, במלונית חביבה, יש לי מזון, תרופות, כסף והשלטון בארץ אינו משתמש בי כמגננה אנושית. להיות חלק תומך רעיונית במלחמה החשובה הזאת, המונעת מעלבון, תחושת נקם והישרדות, אך להתעורר כל בוקר לעוד שלושה שמות של אנשים שלא יחזרו עוד לעולם...

 

והחטופים, כאב הלב שאין לו גבול –

 

ברור שקודם כל צריך לשחרר את הילדים, והנשים, והמבוגרים – איך בכלל הגענו לכך שהם מעורבים בזוועה הזאת.

 

 אבל - מה עם הבן של אסתר? והאבא של? אח של? סבא של? והחיילים? שהם כולם בנים של אמא שמחכה להם, בלילות בלי שינה? איך מפגיזים ערים ומבנים שיתכן והשבויים נמצאים בהם??? אך זו מלחמה חשובה.

 

כולם תמורת כולם. ברור. כולם חייבים לחזור הביתה, לידיים אוהבות ומוטרפות מדאגה. אבל - איך אפשר לפתוח את הדלת לאנשי רוע? איך המחשבה שלי הייתה מתגבשת אם זה היה הילד שלי שיושב במנהרה חשוכה? איך התודעה שלי היתה מתמודדת עם שחרור מחבלים לו אהובי היה נרצח בפיגוע טרור?

 

איך מכבים את הטלוויזיה? איך משאירים אותה דלוקה? איך מתחברים לאירועים מבלי להיות בתוכם? איך שומרים על הנפש לנוכח התיאורים הקשים של מאורעות השבעה באוקטובר מבלי להיות מנותקים מהקהילות, מהחברה, מהישראליות?

 

אני רוצה לשמוע כל סיפור של כל ילד וילדה ואשה ואיש וגם לעטוף אותם בפרטיות, בצמר גפן ולא לדעת כלום.

 

אני רוצה להחזיק כל תמונה שראיתי, וגם את אלה שלא, וגם למחוק אותן, כי הזעזוע במפגש עם רוע טהור שרק בדרך מקרה פסח עליי בעת זו, הוא מחריד ומטלטל. בעולם שלי היו שמועות על רוע, צלילים עמומים מעולמות רחוקים שעכשיו הם כאן. להחזיק את הזיכרון היא חובה מורשת לכל אדם שנולד אל תוך היהדות – איך שוכחים וגם זוכרים?

 

איך מחזיקים חרדה ושגרה ביחד? קשיחות מול גמישות? הסתגלות עם תחושת תלישות עזה?

 

פעם היו לי דעות. ידעתי לבחור את הנכון לי בערכים שלי, בתפיסת העולם שלי. ידעתי להתבונן ולסמן את הרעיון והמחשבות המאפשרות לי להיות האדם שאני. עכשיו אני הכל. כל הדעות ואף אחת לא.

 

איך שומרים על הנפש מול התיאורים הקשים (r/several_Percentage22)

 

אריאלה פדרמן היא חברת קיבוץ ראש הנקרה